אשריך, ילד עברי!

אי-אפשר היה לחשוב על אופן ראוי יתר לציין את הכתרתו של חנוך ברטוב השנה כחתן פרס ישראל בספרות עברית מאשר על-ידי הדפסה מחדש של אחד מספריו המוקדמים. הבחירה ברומן האוטוביוגרפי "של מי אתה ילד" שנדפס לראשונה ב-1970, הייתה אף היא ההגיונית מכולן, ובזכות זאת זכה הקורא לא רק למהדורה נוחה יותר לקריאת הרומן המשובח הזה (בהוצאת הקיבוץ המאוחד וכנרת זמורה-ביתן) מזו שנדפסה לפני ארבעים שנה (בסדרת הספרייה לעם של הוצאת עם עובד), אלא גם להזדמנות להכיר את בית הגידול שהעמיד לסיפורת הישראלית של שנות המדינה מספר בולט ביכולתו האפית ובתרבות הכתיבה שלו.

נכון עשו מפיקי המהדורה החדשה של הספר ששמרו על שמו המקורי של הרומן - "של מי אתה ילד". ועם זאת, לא היו חוטאים כלפי הקוראים, אלא אף היו מועילים להם, לו הוסיפו ככותרת משנה לשם המקורי את המשפט הבא - "ספר הזיכרונות הראשונים של ילד עברי". ואכן, בנוסף לערכו הספרותי, בזכות לשונו העשירה ויכולת הסיפר המעולה שהפגין ברטוב ביצירה זו, זוקף ברטוב לזכותו בפרקי הרומן הזה הישג נוסף, שהוא תרבותי-היסטורי - ציור תמונה מהימנה משנות ילדותו של בן הארץ באחת המושבות של "היישוב" בשנות המנדט הבריטי בעידן הציוני בארץ ישראל.

ברטוב מימש הישג זה בזכות נכונותו להעניק לגיבור הרומן, נחמן שפיגלר, את הביוגרפיה שלו. אך בניגוד למספרים בולטים אחרים במשמרת הראשונה של הספרות העברית בתקופה הישראלית - משמרת "דור בארץ" - שאף הם כתבו עלילות המבוססות על הביוגרפיה שלהם, כדי להבליט את העובדה שהם בני הארץ הזו ולכן מתבדלים מהוריהם שנולדו בגלות, לא צירף ברטוב את קולו למגמה הצברית הזו. בניגוד להם הדגיש את הזדהותו של נחמן עם הערכים שספג מהוריו, ערכי משפחה וערכי עם, ואת הערכתו למאמצי ההתערות שלהם בארץ באמצעות הסתפקות במועט ונכונות לעסוק בכל מלאכה. לימים ביטא ברטוב את השקפתו זו, על זיקת הרציפות בין הדורות, בשם שבחר לקובץ מאמריו - "אני לא הצבר המיתולוגי" (1995).

ועם זאת, אין הרומן "של מי אתה ילד" משנת 1970 וגם לא המסה "אני לא הצבר המיתולוגי" משנת 1992 מוחקים מתולדות משמרת הסופרים "דור בארץ" את הפרק הצברי ביצירותיהם, החל מאמצע שנות ה-40' ועד אמצע שנות ה-60'. בשני עשורים אלה הם הוקסמו מהאידיאולוגיה הילידית וביטאו אותה ביצירותיהם על מלחמת השחרור - המלחמה אשר גיבשה את דור תש"ח ואת משמרת סופריו ואשר הולידה את הנושא הראשון של הספרות הישראלית.

במסגרת נושא זה הבליטו סופרי המשמרת את ההבדלים בין דורם ובין דור ההורים על-ידי העובדה שהם "דור בארץ" - ילידי הארץ ללא שום חציצה לנופיה, לשפה העברית ולחוויות הנעורים של בני הארץ, בעוד שההורים, שעלו לכאן כבוגרים באחת העליות הראשונות, לרוב ממניעים אידיאולוגיים, ציוניים וסוציאליסטיים, הם "גלותיים", ונפשם חצויה בין הנופים משם לבין נוף הארץ, בין השפה שבה דיברו בילדותם לבין שפה העברית שבה החלו לדבר בארץ, ובין הערכים מהבית היהודי בגולה לבין ערכי הבית העברי בארץ ישראל. תחושה צברית זו ביטאו ס. יזהר, משה שמיר, נתן שחם ודוד שחר - הסופרים שאכן היו ילידי הארץ, אך גם אלה מבין סופרי המשמרת שבגיל צעיר עלו עם הוריהם לארץ - אהרן מגד, שלמה ניצן, בנימין תמוז ואהרן אמיר.

רק אחרי שני עשורים, ובמידה רבה בהשפעת גלי העלייה הגדולים, שמיעטו את משקלם המספרי של הצברים משנות "היישוב" בחברה הישראלית הצעירה וגם צמצמו במקביל את השפעתם בה, החלה ההתפכחות של סופרי "דור בארץ" מהצבריות ונטישת הרעיון העיקרי שלה - להיות חוליה פותחת של שלשלת חדשה, ילידית-ארצית, בתולדות העם היהודי. כמבקר בתחילת דרכו הגדרתי את התפנית הזו בהשקפתם של סופרי "דור בארץ" כ"חזרה בתשובה" (במסותי משנות ה-70', "הפורצים חוזרים בתשובה" ו"התפנית בסיפורת הישראלית").

בהקשר זה חשוב להבהיר, שנסיגתם זו של סופרי "דור בארץ" מן האידיאולוגיה הצברית מיסמסו אחרי מלחמת ששת הימים סופרי "הגל החדש", סופרי המשמרת השנייה בספרות הישראלית. הוויכוח על עתיד "השטחים" הצית אצלם מחדש את ההסתייגות מן הציונות החזונית, בטענה שהוגיה ילידי הגלות הרו אותה כמענה לחרדותיהם הגלותיות. ומאז מתמידים סופרי המשמרת הזו להנהיג את מגמת השאננות לציון בשם ההשקפה הפוליטית העכשווית והפרגמאטית לכאורה של השמאל, אך בסתירה מוחלטת לחזון הציוני. קריאתם בשם השלום לסגת מהשטחים לגבולות שביתת הנשק משנת 1949 נדחית על-ידי "השלום הפלשתיני" וסותרת לחלוטין את חזון "השלום הציוני".

סופרי "דור בארץ" התמידו ב"חזרה בתשובה" שביצעו אחרי שני העשורים של ההתמכרות לקסמי הצבריות, גם אחרי שהתחילו לקסום שוב לסופרי המשמרת הצעירה מהם. לפיכך אין לייחס לרומן "של מי אתה ילד" של ברטוב את מינוף "התפנית", כיוון שב-1970 בה הופיע לראשונה, היה כבר חלק ממגמת הנטישה של היומרה הצברית, שבה נטלו חלק כמעט כל סופרי "דור בארץ" ביצירות שפרסמו מאמצע שנות ה-60' ואילך. ולכן יכול היה ברטוב להכריז בבטחה כזו בשנות ה-90' את ההכרזה "אני לא הצבר המיתולוגי", שהרי אז כבר הייתה הצבריות גווייה אידיאולוגית - פרק מיתולוגי נטוש ונלעג בתולדות הרעיונות שהלהיבו את סופרי "דור בארץ" בעשורים הנשכחים של הצטרפותו לספרות העברית.

ואכן, אף שחנוך ברטוב הכריז במסה המעניינת שפרסם בשלב מאוחר בחייו שהוא אינו הצבר המיתולוגי, אין לראותו בכך חריג במשמרתו הספרותית. ומעידה על כך העובדה, שהחטיבה המרכזית ביצירתו מורכבת מארבעת הכרכים שבהם ניהל דיאלוג עם הביוגרפיה שלו כבן הארץ. הרומן "של מי אתה ילד" הוא הראשון בחטיבה הזו אף שנכתב והופיע כשני, ובו סיפר על ילדותו של בן הארץ בשנות ה-30' במושבה עד שמלאו לו בר-מצווה. כשני צריך למנות את הרומן "רגל אחת בחוץ" שהופיע ב-1994 ומספר על נעוריו של בן הארץ מגיל בר-מצווה ואילך. אף שהופיע ראשון, יש להציב כשלישי בסדרה זו את "פצעי בגרות" משנת 1965 המספר על ימיו של בן הארץ בבריגדה - החטיבה היהודית שהוקמה בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. ובשנת 2003 הופיע הרומן "מתום ועד תום" שחתם חטיבה אוטוביוגרפית זו בתיאור חייו הבוגרים של בן הארץ על פני שנים רבות.

רכיביו של הזיכרון

למרכזיות חטיבה זו ביצירתו של חנוך ברטוב מוצדק להוסיף את חשיבותה בהתפתחות אחד הנושאים המרכזיים שבהם עסקה הסיפורת הישראלית - החיים במושבה העברית שנוסדה בעידן הציוני על-ידי בני העלייה הראשונה כצורה התיישבותית חדשה. רק אחר כך התפתח בסיפורת הישראלית הנושא המקביל, זה ששיקף את צורות ההתיישבות השיתופיות שייסדו בני העלייה השנייה והשלישית - הקבוצה, הקיבוץ והמושב. הרומן "של מי אתה ילד" הצטרף באיחור-מה לסיפורת על המושבה העברית - נושא שלו תרמו כבר קודם לכן וגם אחר כך מרדכי טביב ("כעשב השדה"), יהושע קנז ("אחרי החגים" וסיפורי "מומנט מוסיקלי"), גדעון תלפז ("שכונת חאפ"), ישעיהו קורן ("לוויה בצהריים") ואהוד בן-עזר ("לשוט בקליפת אבטיח", "המושבה שלי" ו"ספר הגעגועים").

כאמור, ל"ו פרקי הרומן מתארים בזה אחר זה ובסדר כרונולוגי את החוויות שהשתמרו בזיכרונו של ברטוב מ"קו ההתחלה" ועד שהגיע לגיל בר-המצווה. "קו ההתחלה" אינו היום שבו הגיח לעולם בן דמותו, נחמן, אלא הזיכרון הראשון שאדם זוכר משנות ילדותו, והוא בדרך כלל מגיל שלוש. לפיכך ממצה הרומן את החוויות שנאספו בזיכרונו של ברטוב במשך עשר שנים, מגיל שלוש ועד גיל שלוש-עשרה. ביחד מצטרפים הפרקים לסיפור צמיחה והתפתחות של ילד, שהוא אומנם סיפורו האישי של ברטוב, אך כאמור הוא בה בעת גם סיפור הילדות של כל הדור שחווה את הילדות בארץ בשנות ה-20' וה-30' במושבה העברית או בשכונה של העיר העברית, שאף היא הייתה בית גידול מקביל לצברים של דור תש"ח.

בצדק מברר ברטוב בפרק "זיכרון המשפחה", אם יכול סופר לחתום ללא היסוס על מהימנות הזיכרונות המוקדמים הללו מילדותו. הייתכן כי הסופר הבוגר שמר בזיכרונו את המחשבות שחלפו במוחו מול אירועים שחווה בגיל שלוש וגם את חילופי הדיבור של המבוגרים ששמע אז? כתשובה הוא מציין שלושה מקורות שמהם שאב את תוכנם של פרקי הזיכרון המוקדמים שלו: פיסות זיכרון שבביטחון הוא יכול לומר שהם ממש שלו, נתחי זיכרון שהטמיעו בו הוריו מאוחר יותר על שנות ילדותו והשלָמוֹת שהוסיף מדמיונו למקורות הקודמים. הסבר זה הצדיק את הבאתן גרסאות סותרות זו לצד זו בפרקי הרומן. הסתירות הן בין מה שהשתמר ממש בזיכרונו לבין עֵדוּת הוריו על אותם אירועים, והיו גם סתירות בין עדויות ההורים, כי לא תמיד תאם "זיכרון אב" ל"זיכרון אם".

שאלה זו מתבררת גם בפרקים אחרים של הרומן. כזו היא ההערה בפרק "מעבר לים החולות" המספר על הביקור בצריפו של הדוד רפאל, אשר דמותו נחקקה היטב בזיכרון הילד חנוך: "אותו ביקור של שבת יישאר חקוק היטב בזיכרונו של נחמן, אף שאולי רק לאחר זמן צורפו וסודרו והושלמו דברים, שבאותה שעה עצמה לא היו מחוורים לו". הערה דומה מוסיף ברטוב בפרק שבו הוא מספר על חווית הנסיעה הראשונה של נחמן עם אמו לבקר קרוב משפחה בחיפה. בעת שיחזור הנסיעה יודע נחמן המבוגר למסור מסלול מדויק ולקבוע את משך הנסיעה ותלאותיה, אבל מיד הוא מודה שמידע זה לא נלקח מתוך המאגר המעורפל של זיכרונו, כי "מכל הביקור הזה כולו אין זכורים לנחמן אלא שלושה דברים: סלעי הענק שמשליכים לתוך הים כדי להוסיף אדמה לחיפה; ילד העומד בחלון, מול דירתו של הקרוב, ומנגן בכינור; ... נושא המכתבים הדופק על הדלת ומביא צרור דואר גלילי, שכתוב עליו נחמן שפיגלר".

אחרי שהקורא מסכים לתנאים אלה שמתנה איתו "המספר", רשאי הוא ליהנות מכוחם האמיתי של פרקי הרומן בלי להסתבך בחשדות באשר למהימנותם ההיסטורית. ואכן, כוחם הספרותי של פרקי הרומן הוא בשיחזור חיוני של נקודת המבט של הגיבור, נחמן, בגיל הנתון שבו היה כאשר התרחשו אירועי הפרק בחייו. בספרים מקבילים לא מעטים, שניסו לספר על ילדות הגיבורים, כשלו הרבה סופרים במסירה נוסטלגית כוזבת של האופן שבו ילד חושב ומרגיש. רובם מעדו בהעמסת מחשבות ברורות ובתיאור רגשות מוחלטים של הכותב המבוגר על כתפיו של הגיבור הצעיר, שעמידתו בגיל הזה מול העולם היא עמידה של תמיהה והשתאות בלבד.

ואכן בפרקי הרומן הזה הדגים ברטוב את תכונותיה של הסוגה האוטוביוגרפית בסיפורת. ההצלחה בסוגה זו, ובמיוחד כאשר היא מספרת על תקופת הילדות של הגיבור, מובטחת לסופר הבוחר לספר עלילה ריאליסטית, המתקדמת באופן קווי (ליניארי) ועל-פי סדר הזמנים הנכון (הכרונולוגי). ובצד מיצוי יתרונם של פתרונות פשוטים אלה, עליו להישאר נאמן לאופן שבו נתפס והובן כל אירוע על-ידי הגיבור בגיל שבו היה כאשר התרחש האירוע בחייו. ומחמת הזהירות עליו להישמר מגלישה לרגשנות נוסטלגית ולמלודרמטיות העלולות לקלקל את אמת הדברים, וגם להימנע ממתן פירושים כמבוגר לאירועים משנות ילדותו. במקום זאת עליו להעדיף בסוגה זו את הסתייעות בהומור, על-ידי הבלטת הפער בין הבנתו ככותב מבוגר לזו שהייתה לו אז כילד. בכל התביעות האלה של הסוגה עמד חנוך ברטוב בהצלחה בספר הזה.

תמיהותיו של ילד

פרק אחר פרק טווה ברטוב ברומן הזה את המצבים ואת האירועים שבהם נחשף לראשונה כילד לתופעות החיים השונות. ומתברר, כי רק העזות מביניהן נותרו חקוקות בזיכרונו בלי הסיוע של "זיכרון האב" ו"זיכרון האם". בזכות זאת השתמר בזיכרונו האירוע המוקדם ביותר, שעליו הוא מספר בפרק הראשון -"מכוות האש". בהיותו כבן שלוש שנים, ניצל רגע שבו רפתה השגחת אמו עליו, התגנב למטבח, גלגל נייר לצורת סיגריה, הצית את קצהו באש הכחולה של הפרימוס, וכמעשה המבוגרים שאף את העשן לריאותיו. גם אחרי שנים נחרתו בעוצמה בזיכרונו הצרבת מהעשן והכווייה מהאש.

וכאשר מנסה נחמן המבוגר, המספר על כך, לסמן לעצמו את הזיכרון המוקדם ביותר שלו, כלומר "לרדת לאחור עד לקו ההתחלה, עד לרגע שבו ניתן להיאחז ולומר: הנה זה זכור לי ממש, בדיוק, פה כבר הייתי אני, מסוים" הוא זוכר את האירוע הזה.

אך בלא ספק מעמד מאוחר יותר הוא זה שבו הגדיר נחמן לראשונה את ה"אני" הזהותי שלו, ועל כך מספר הפרק השני ברומן. שכנם בלקמן, שלא היו לו ילדים משלו, מציב בפני הילד נחמן שאלה קנטרנית מהסוג שמבוגרים חסרי רגישות מקשים בהם על ילדים רכים בשנים: "של מי אתה ילד?". ונחמן שאינו מבין את השאלה וגם תשובה מן המוכן אינה מצויה ברשותו, עונה ברוב תמימות תשובה המעידה על התבונה הטבעית של ילד, שמושגיו על עצמו ועל זיקותיו בעולם טרם הסתבכו בכל הניגודים האפשריים של הזהות העצמית: "של אבא שלי ושל אמא שלי". בלי הרגישות שהתבקשה מצידו, המבוגר, כלפי ילד רך בשנים, מטיל בלקמן ספק באמיתות הביטחון של הילד שהוא אכן שייך להוריו וקובע על-פי מראה הערבציק של נחמן: "הם קנו אותך" מאחד הערבים. נחמן פורץ בבכי מר ונרגע רק אחרי שהוריו מאשרים כי הוא שלהם.

וכך פרק אחר פרק מתעד ברטוב חוויות ראשונות בחייו של ילד עברי במושבה. הפעם הראשונה שהבין מוות מהו. היום הראשון בגן הילדים, העלבון הראשון שספג מבני גילו בגן, הפעם הראשונה שמריבת הוריו הולידה בו חרדה שמא ייפרדו זה מזה. וכיצד באופן טיפוסי היא מופגת על-ידי חוויה נעימה שנתלוותה לה - הנסיעה הראשונה באוטומוביל עם אמו בנסיעתה אל הפאטער שלה בתל אביב כדי להיוועץ בו. התחושות המיניות הראשונות, המוסבות תחילה כלפי אמו ואחר כך כלפי רוז'ה, הדיירת היפה שלה השכירו הוריו מיטה בצריפם. הספר הראשון שקנה לו אביו והיצירה הראשונה שכתב. הרגשת החטא הראשונה אחרי שטעם אוכל לא כשר והעניין הרב שמצא בשיחה עם חבריו שבה ביררו "שאלות אסורות" על מינם השונה של הבנים והבנות.

וכך מחוויה לחוויה מתפתח נחמן וגם מתרחבת הבנתו ביחס לטבע האדם ולסדרים הנהוגים במושבה. המאבק על מקום הגדר בין החצר שלהם לזו של השכן הקנתה לו את מושג הקניין הפרטי, אך גם חשפה בפניו את המניעים העומדים מאחורי כעס וקנאה המתפרצים מאדם כאשר דמו רותח מזעם. בביקור בבית של חברו בלפור למד להכיר את ההבדל בין עוני יחסי לעושר מופלג. וכך גם למד להכיר את ההפכים בין מעשיהם של בני אדם שהטוב והרע שוכנים בתוכם בכפיפה אחת. ולכן מגלה האחד נדיבות כלפי זולתו (כמו מנדלביץ' הזקן שסייע לאמו לפתוח חנות בחצרו) והאחר נוהג בזולת ברמייה (בלקמן שהבטיח לנחמן להוריש לו את רכושו ולא קיים את ההבטחה).

אף שפרקי הרומן מתמקדים בהשפעת ההורים על צמיחתו של נחמן, מבליט ברטוב בצדק גם את חלקם של השינויים במושבה וגם את רישומם של האירועים בעולם על התפתחותו. נחמן אומנם מודע רק לשינויים במרחב הקרוב אליו, במלאבס - המושבה שעל-רקעה מתוארת ילדותו של נחמן, אך בעקיפין הוא קולט מהנעשה בעולם על-ידי האזנה לשיחות המבוגרים - הוריו, מכריהם ומוריו - המעבירים בשיחותיהם לידיעתו, שלא במתכוון, את השינויים המתחוללים בארץ ובעולם, ואלה כבר רומזים על שואת מלחמת העולם השנייה.

באופן זה מאשרים פרקי הרומן שבית הגידול של ילד אינו רק צריף הוריו וגם לא המרחב המוגבל המשתרע מהצריף שלהם בחצר ועד השוק הקטן של המושבה, אלא כל מה שהילד סופג וצובר מקרוב ומרחוק ומאירועים רבים המתרחשים לו ולאחרים בשנות חייו המוקדמות. וברטוב מאשר בעדותו על ילדותו של נחמן שתי אמיתות ביחס לצמיחתו של אדם צעיר, הראשונה - ששני כוחות משפיעים עליה: התורשה והסביבה, והשנייה - שבמהלך ההתבגרות מאבד הילד בהדרגה את התמימות שבה קלט את העולם בשנותיו הראשונות.

לא בכל הימים חווה הילד נחמן חוויות נעימות, ובילדותו ידע דלות ומחסור וגם צבר הרבה אכזבות ומכאובים. ברטוב מספר גם על הצללים האלה בילדות של נחמן, ואף על-פי כן מצטיירת הילדות במושבה העברית כילדות מאושרת בזכות החופש המלא שהעניקה כבית גידול לאלה שזכו להתפתח בתנאיה - תנאים שילד יהודי בשנות הגלות מחורבן הבית השני ועד סיום מלחמת העולם השנייה לא זכה להם. בפרספקטיבה הזו צריך לקרוא את הרומן הזה - לקרוא ולומר בלי היסוס: אשריך, ילד עברי!