מצעד האיוולת

קשה, קשה מאוד, לעמוד בפני בני משפחת שליט, לראות בכאבם ובמסירותם, ולא להצטרף. קשה גם לראש הממשלה ולשרים להמשיך לפעול באחריות ובעקביות לנוכח הלחץ הרגשי שיצא מכל פרופורציה. קשה, אבל הכרחי.

המצעד של בני משפחת שליט נועד למטרה אחת: להביא לוויתור של ממשלת ישראל על העקרונות שלפיהם החליטה לא לקבל את ההצעה הנוכחית של חמאס ביחס לעסקת חילופי השבויים. אין הסבר אחר לעובדה שהצעדה נעה לא לעזה אלא לירושלים, לביתו של ראש הממשלה, שמן הסתם היה המאושר באדם אם היה מצליח להביא לשחרור גלעד במחיר שאינו סותר את אחריותו לביטחון ישראל. את העיוות שבצעדה ניתן היה לקלוט בתדר צלול, כאשר כבר בראשיתה הסביר נעם שליט שהם צועדים לעבר ביתו של ראש הממשלה, כי בנו גלעד הוא גם "שבוי שלך, ראש הממשלה".

כל מי שמצטרף לצעדה הזו, כל כלי תקשורת ש'מחבק' את הצעדה ומדווח באמפתיה על 'התקדמותה', כל מי שמנפחים את הסיפור אל הרבה מעבר למה שהוא - וכן, חברים, מדינה אינה משפחה, וערך חייו של חייל אחד הוא מוגבל - שותפים בפעולה של לחץ על הממשלה על-מנת לגרום לה לוותר על עקרונותיה, ובעקיפין מחזקים את עמדת חמאס, שהוא - כדאי להזכיר - מי שמחזיק את גלעד שליט בשבי. החמאס, לא ממשלת ישראל. האויב, לא הממשלה.

כל מי שמשתתף בלחץ הזה על הממשלה לא רק מחזק את עמדת החמאס, אלא גם מוביל למציאות ההזויה שבה צה"ל עושה הכול כדי למנוע נפילת חיילים בשבי - עד כדי ירי עליהם במקרה של חטיפה. קראתם נכון. כי קל הרבה יותר להתמודד עם הורים שכולים מאשר עם הורי שבויים. קשה לקרוא את זה, קשה לכתוב את זה, אבל ככה זה כשעוסקים בדיני נפשות. אם מגזימים בהיסטריה ובמחיר שמשלמים על פדיון שבויים, משלמים על כך בדם. בהרבה דם.

נכון: גם הצועדים יודעים שגלעד שבוי בידי חמאס, ולכאורה הם צועדים דווקא לירושלים כי אין טעם לצעוד לעזה. אז זהו, שיש הרבה טעם. אולי לא לצעוד לעזה, אבל להפעיל את הלחץ הכבד לא על ממשלת ישראל אלא על הצד השני, ועל המערכת הבינלאומית המקיימת עמו קשרים. אם המשא-ומתן על עסקת השחרור 'תקוע' בגלל התבצרות של הצדדים בעמדותיהם, אין ברירה אלא להמתין עד שחמאס ייכנע, ובינתיים למקד את המאמץ בחזית אחרת לחלוטין: בדרישה שגלעד יזכה לביקורים של הצלב האדום.

הרי הכול יודעים שהפחד הגדול בנוגע לגלעד הוא תקדים רון ארד: היעלמות, אי ודאות, סיוט של שנים שאין לו סוף. זה נורא ואיום לשבת בשבי, אבל אם יש ביקורים של הצלב האדום יש תקווה לשרידות גבוהה יותר, ולשמירת פתיל המידע חי. וכאן יש דווקא למגזר האזרחי תפקיד חשוב. הממשלה, הרואה בחמאס ארגון טרור ולא ישות מדינית, אינה יכולה לתבוע ממנו עמידה בתנאי אמנת ז'נבה; אבל האו"ם, הקהילייה הבינלאומית, דעת הקהל המערבית - כל אלה יכולים גם יכולים ללחוץ על חמאס לאפשר את ביקורי הצלב האדום.

איש אינו יכול להתנגד לתביעה ההומנית הפשוטה הזו, ואם כל המאמצים היו מרוכזים, בקמפיין אדיר, להשגת המטרה הזו - ייתכן שהיא הייתה מושגת. מרגע שיתקיים עם גלעד קשר באמצעות הצלב האדום נוכל לנשום חלקית לרווחה, והשחרור יתקרב: חלק מעוצמת הלחץ של חמאס ידעך, והסיכוי להשלמת עסקה יגדל.

מי שחיי חיילי ישראל יקרים לו, ומי שרוצה לראות את גלעד בבית כמה שיותר מהר, צריך לחזק את הממשלה ולהפנות את אנרגיית המחאה החוצה. רק עמדה ישראלית עקבית וברורה תצמצם את הסחטנות הערבית, סחטנות שתלך ותחמיר ככל שהלחץ מבית יתרחב, בזכות אנשים עם כוונות טובות שמעדיפים לא לחשוב.