"קן הקוקייה" - מחזה היסטורי במיטבו

זהר שטראוס מגלם את ראנדל מקמרפי, החולה שמעז להתנגד לשלטון הבלתי מעורער של הצוות הרפואי ובראשו האחות ראטשד. שטראוס הוא שחקן מעולה, היודע לעצב את דמותו של העבריין החלקלק והחמקמק, שאינו בוחל להרוויח כמה דולרים מהימורים עם החולים, אבל בעצם הוא איש רודף צדק ששואף להשליך אותו גם על קבוצת החולים. שטראוס הוא תזזיתי, משחקו קולח והוא מעצב בצורה נפלאה את הדמות הדומיננטית שמפציעה בתחילת המחזה עד לסיום הבלתי נמנע.

שירי גולן היא האחות הראשית ראטשד, המנהלת ביד רמה וקשוחה את המחלקה. על פיה יישק כל דבר והיא דורסת כל טיפה קטנה של מרי ומרירות בסחטנות רגשית או במסווה של טובת החולים. שירי מגישה משחק מעולה, לעיתים נעים מדי ולא מייצג את הדמות המפחידה שאותה היא מתיימרת להציג. עם זאת, התנהלותה על הבמה היא מקצועית ומלאת כישרון, יש לה מימיקה מצוינת ושטף דיבור ומשחק קולח וענייני, מרשים ומשובח.

אומרים שאין תפקידים קטנים בתיאטרון, אולי רק שחקנים קטנים. צוות השחקנים המגלם את החולים מבצע משחק מעולה ומיוחד במינו, חלק מהם כמעט ללא מילים או במימיקה.

יוסי מרשק כהרדינג החולה האינטליגנטי ויו"ר קבוצת החולים מגיש משחק משובח ונפלא.

יובל כרמי כצ'זוויק החולה הדעתן מפליא לשחק. שפת הגוף שלו וקולו המיוחד והמתחנחן הם עוצמתיים במיוחד.

אורי זגורי כמרטיני הוא שחקן גדוש בהבעות פנים ומהווה דמות מייצגת ונאמנה של החולה שהוא מגלם, בצורה ראויה לציון, ממש נהדר.

אורן כהן מפגין דמות ילדותית החוסה בצל של אימו והוא מגיש משחק ראוי וטוב.

רון ביטרמן כסקאלון הדמות האימתנית שמייצרת פצצות כל העת הוא מרשים ואמין במשחקו הטוב.

אביב זמר כ"צ'יף" מגיש משחק מיוחד במינו. תחילה הוא חירש-אילם וכל התנהלותו תואמת להפליא את הדמות שהוא מציג. בהמשך מסתבר שבעצם הוא שומע ומדבר, ואובדן כושר הדיבור שלו הוא בשל אילוצים להבטחת שלומו והרגשתו במחלקה. משחקו הוא מצוין.

קובי אדרת מגלם את ראקלי וכמעט שאינו פוצה פיו בהצגה למעט הגרת ריר מפיו והליכה מוזרה ונוראה. רק בהמשך אנו מבינים מה גרם לו להיראות ולהתנהל כך. זהו משחק נדיר בטיבו ובעוצמה התיאטרלית. תפקיד מעין אפיזודי שמלווה אותך גם לאחר היציאה מן האולם.

אמיתי קדר כרופא המחלקה הרכרוכי והחנוני, המדבר לעצמו מלמולים חסרי-שחר ונראה כאילו הוא בעצם אחד החולים שהתחפש לרופא. זהו משחק עדין ורווי התנהלות בימתית נפלאה.

גלעד אבנת כאח ויליאם הוא שחקן משובח ומקצועי. מצד אחד הוא מגלם להפליא את דמות האח הנוקשה המטיל חיתתו על החולים, ומצד שני מגלם נהדר את דמות האח החמדן שמוכן לעסקים אפלים איתם תמורת כמה דולרים ובילוי עם נערה.

כמוהו איציק מנשהרוב כאח וורן המשחק יפה מאוד וכל שאר השחקנים מיטל ילינק, מירב שירום, חלי טויטו, המגלמים את דמויות המשנה בצורה אמינה, יעילה וטובה מאוד.

אילן רונן תרגם את המחזה לשפה קולחת ועכשווית, רוויה לעתים בפניני לשון.

התפאורה של יהודית אהרון היא טובה מאוד, פרקטית ומינימליסטית. כל ההצגה מתרחשת בחדר המגורים הגדול של החולים כשמאחוריו ממוקמת תחנת האחיות ובצדדים נפתחות דלתות לחדרי הלינה, לשירותים וליציאה.

אולה שבצוק אחראית לתלבושות. מדי הסגל והפיג'מות של החולים מאובזרים בפריטים ייחודיים המעניקים את הממד הראוי לתכליתו של המקום, ואפילו הקסדה או הסנדלים של חלק מהשחקנים תואמים כהלכה לעלילה.

עדי שמרוני יצקה תאורה נאותה ועוצמתית, כאשר היא בוזקת אורות פסיכדליים או ריצודי אור בתמונות השונות של המחזה. התוצאה היא מרהיבה וחווייתית.

רן בננו אחראי למוזיקה המלווה שהיא בהחלט מתאימה לאווירה, מצד אחד קודרת ומצד שני תוססת במקומות הראויים.

נראה שעלויות הסיגריות אינן מפריעות לתקציב השוטף של ההצגה, שכן פה ושם מדליקים סיגריה אמריקנית נודעת על הבמה ואפילו מפזרים אותן בנדיבות על השולחן.

המחזה עצמו הוא שוטף וקולח. פה ושם יש פאוזות מיותרות וקצב איטי יותר שאינם פוגמים בזרם העלילה. טוב עשו היוצרים שעיצבו את ההצגה כך שהיא מתנהלת במשך שעה וארבעים דקות לערך, ללא הפסקה. למגינת ליבו אולי של המזנון אך לנוחות הצופים.

אין ספק שכפיר אזולאי וצוות השחקנים הנפלא בתיאטרון באר שבע, הצליחו להגיש מחזה עוצמתי ומיוחד, המאיר צד אפל וכולנו מקווים שגם היסטורי, בחלק הזה של החיים המתנהלים במוסד האימתני שקרוי קן הקוקייה.