פרופ' שלמה נאה מסביר כי לאורך ההיסטוריה נודעו דגמים של תמיכה בתלמידי חכמים, אולם תמיד היה מדובר בעלית האינטלקטואלית של העם ולא בקהילה שלמה: "בתלמוד הירושלמי אין זכר לתחזוקה של תלמידי חכמים. מעניקים להם
כבוד גדול, מחשיבים את דעתם ואפילו קיימות היררכיות בתוך חברת הלומדים עצמה, אולם בין התלמידים יש עשירים גדולים ויש עניים גדולים, ואלו וגם אלו עובדים לפרנסתם ומספקים את צרכיהם לעצמם. נהוג היה לומר כי 'הלל מחייב את העניים, ואלעזר בן חרסום מחייב את העשירים'. כלומר, הלל הוא דוגמה לעני שעסק בתורה, ואחרי התקדים שלו אף עני אינו יכול לומר שהוא טרוד מדי בקשיי פרנסה מכדי לעסוק בתורה ואילו אלעזר בן חרסום היה עשיר מאוד, בעל ספינות בים ונכסים ביבשה ואף הוא עסק בתורה ולכן אף עשיר אינו יכול לומר שעסקיו טורדים עד כדי כך שאינו יכול ללמוד. החברה הלומדת מורכבת מעניים ועשירים ואין מנגנון של תמיכה בלומדים מעבר לשיטה הרגילה של תמיכה בכל הנזקקים."
"בתלמוד הבבלי יש דגם מעט שונה. כאן אנו מזהים פריבילגיות מסוימות שניתנו לאנשים שהוכרו על-ידי הקהילה כחכמי תורה. כך למשל, 'נקטו את השוק' לחכמים, כלומר, נתנו לחכם למכור את סחורתו ורק אחריו יתר הסוחרים החלו במכירה. כך זכה החכם להכנסה נאה וגם התפנה לו זמן ללימוד. התלמוד הבבלי מספר גם על רבי יהודה הנשיא שהיה חי בארץ ישראל ובימי הבצורת פתח את אוצרותיו וחילק את האוכל רק לחכמים. מצד שני, באותו סיפור עצמו התלמוד משבח את החכמים הנוהגים בצניעות ואינם משתמשים בדרגתם כדי להתפרנס."
"הרציונל מאחורי סיפורים כאלו הוא שתלמוד תורה הוא ערך עליון שכל הקהילה נשכרת ממנו לכן לפי התלמוד הבבלי גם פוטרים חכמים ממסים עירוניים וביניהם מיסים לשמירת העיר. מעניין לציין שהנימוק שהתלמוד נותן להלכה זו הוא שהחכמים אינם זקוקים לשמירה, מפני שהתורה שומרת עליהם. אלא שחשוב להדגיש שבכל המקומות הללו מדובר רק בחכמים בודדים, בעלית אינטלקטואלית ולא בקהילה שלמה. בארץ ישראל היה מנגנון של ממש, עם כתבי מינוי, שקבע מיהם החכמים. בתלמוד הבבלי פחות ידוע כיצד קבעו מיהו החכם, אולם ברור שהקהילה ידעה לזהות חכמים (הם גם התלבשו באופן שונה), והם זכו לכבוד ולפריבילגיות מהציבור."
"אם נקפוץ קדימה בהיסטוריה היהודית, לעולם הישיבות, גם שם התארגנה הקהילה להחזיק את התלמידים, שהגיעו לישיבות ממרחקים גדולים ולעתים סבלו מעוני ומתלישות. הקהילה המארחת הייתה דואגת להם לארוחות חמות, למקום לינה וכיוצא בזה. זו הייתה התארגנות וולונטרית בכל קהילה וקהילה, לתמוך בישיבה המצויה בתחומה."
"מאז ימי התלמוד הבבלי הבינו בעם היהודי שמי שלומד יתקשה לעשות דברים אחרים. אבל הבחירה במי לתמוך הייתה סלקטיבית - מי שעסקו בתורה היו תלמידים מצטיינים, עילויים וחכמים, לא חברה שלמה שבהגדרתה היא חברה לומדת, ללא קשר לכישוריו של האדם. לדגם הישראלי, שבו כל אדם בקהילה החרדית זוכה לתמיכה, אין תקדים. זוהי חרב פיפיות לשני הצדדים: החברה הכללית שנושאת על גבה את חברת הלומדים כועסת וסובלת ואילו החברה המקבלת אינה מתפתחת, מאחר שהפוטנציאל היצרני שלה מדוכא והמוטיבציה להתקדמות אינה קיימת. המצב הוא טראגי ויוצר מלכוד פנימי בחברת הלומדים ומשמר עוני ונחשלות."
"אם יש משהו העובר כחוט השני משחר ההיסטוריה היהודית, הרי זה הצורך והיכולת של העם להתמודד עם ההכרח האמיתי של הקיום, עם הסכנות, עם סביבה עוינת, עם קשיים כלכליים - ועדיין לטפח בתוך זה את הלימוד. ההתגייסות למען הלימוד הייתה מתוך כורח החיים. גם כאשר הקהילה הייתה כולה במצוקה, היא לקחה את הטובים ביותר, העניקה להם את התנאים ללמוד ושמרה עליהם. כך הגיע העם היהודי להישגים הגדולים שלו. מדינת ישראל יצרה מצב שבו המערכת נוונה. ניתקנו את הלימוד מהחיים ולראייה, למרות שיש פה עשרות אלפי לומדים, זה רחוק מלהיות הדור הגדול בתולדות לימוד התורה."
פרופ' צבי זהר מסביר את שורשיה של חברת הלומדים בארץ ישראל ואת המהפך ההלכתי שאיפשר את הצורה הייחודית שזו לבשה במסגרת מדינת ישראל. "בעיני כמעט כל התנאים והאמוראים, הלימוד לא נתפס כתחליף לשאר החיים: כשם שאני אמור לפרנס את עצמי ואת משפחתי, לעזור לחלשים, למנוע עוולה וכיוצ"ב - עלי גם ללמוד תורה ולעסוק בתורה. כך אנשים למדו תורה והתפרנסו למחייתם כבעלי מלאכה, סוחרים או חקלאים. לעתים קרה שבני משפחה ניסו לפטור את אחיהם העילוי ממטלות אחרות כדי שיוכל להתמקד בלימודיו. כך, דוד בן מימון שהיה סוחר באבנים טובות, פרנס את אחיו - הרמב"ם. כאשר טבע דוד בעת הפלגה להודו, התפרנס הרמב"ם כרופא בחצר המלוכה של צלאח א(ל)דין מלך מצרים. באופן דומה, אחיו של הרב יוסף חיים מבגדד (מחבר הספר 'בן איש חי') רשמו אותו כשותף בבית המסחר שלהם והוא נטל את חלקו ברווחי העסק המשפחתי."
"קהילת הלומדים, שבה לא בודדים אלא כל הגברים נוטשים כל עיסוק אחר ומקדישים את מלא זמנם ללימוד תורה, היא המצאה של היישוב האשכנזי שהתחדש בארץ ישראל בשלהי המאה ה-18. עד אז חיו בארץ לא יותר מחמשת אלפי יהודים, כמעט כולם ממוצא ספרדי ומזרחי, שפרנסו את עצמם - אם ממלאכה ומסחר ואם מכספים שהרוויחו והשקיעו בחו"ל לפני עלייתם."
"בסוף המאה ה-18 החלו להגיע לארץ ישראל גם יהודים ממזרח אירופה שמטרתם הייתה לחיות חיי קדושה בארץ ישראל ולא לנסות למצוא פרנסה. המושג 'כולל', שהיה עד אז שם לארגון הגג הקהילתי של כל אחת מערי הארץ, אומץ על ידם כשם לארגון המטפל ביהודים שמוצאם מקהילה מסוימת בחו"ל. בניגוד למצב אצל הספרדים, הרי שכל בני הקבוצה חיו על קצבה שקבלו מן הכולל שלהם. היו אלו מסגרות ייחודיות שאין דומה להן בעולם היהודי."
"מבחינה הלכתית נדרשת לוליינות לא קטנה להצדיק מצב שבו גברים בוגרים נמנעים במכוון מחיפוש פרנסה ומתקיימים מכספי תרומות כדי לעסוק בתורה. ראשית, עוד בימי התנאים התגלתה מחלוקת עקרונית בין רבי שמעון בר יוחאי, שראה כאידיאל חיים שבהם האדם עוסק אך ורק בתורה, לבין רבי ישמעאל, שהציג כאידיאל חיים שבהם האדם חורש, זורע וקוצר ומשלב את הפרנסה עם לימוד תורה. דעתו של רשב"י נדחתה ובמסכת אבות (ב, ב) קבע רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא: 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ (כלומר, עם עבודה לשם פרנסה)... וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עון'. "
"שנית, לימוד תורה היא מצווה ואין זה ראוי לקבל כסף עבור קיום מצווה, ממש כמו שלא ראוי לקבל כסף כדי לצום ביום כיפור. רבי שמעון בר יוחאי מעולם לא העלה על דעתו לקבל כסף מן הציבור כדי לעסוק בתורה. מי שאין לו ולבני ביתו מה לאכול - עליו לחדול מעיסוק טוטאלי בתורה ולצאת לעבוד. וכך גם נפסק בשלחן ערוך: 'לעולם ירחיק אדם עצמו מהצדקה ויגלגל עצמו בצער, שלא יצטרך לבריות... ואפילו היה חכם מכובד והעני, יעסוק באומנות ואפי' באומנות מנוולת, ואל יצטרך לבריות'."
"בהמשך המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 לא הספיקו הכנסות הכוללים מתרומות יהודי חו"ל לפרנס באופן מינימאלי את כל בני הקבוצה. בעשורים האמצעיים של המאה העשרים נקלעה חברת הלומדים למשבר גדול. מה שהציל אותה היה צירוף של כמה התפתחויות. האחת: בן-גוריון הסכים לדחיית השירות הצבאי של מי ש'תורתו אומנותו', מה שיצר תנאי סף להישרדות חברת הלומדים. אבל, הוא לא חשב לרגע לממן את פרנסתם - ממה איפה יחיו? וכאן עלה רעיון מהפכני המנוגד לחלוטין לעקרונות המסורת היהודית וההלכתית: הרי בכל כתובה מתחייב הבעל לזון ולפרנס את רעייתו, אפילו יצטרך למכור את החולצה שעל גופו. בחברת הלומדים הארץ-ישראלית עד לקום המדינה, המשפחה התקיימה בזכות כספים שהגיעו לבעל כחבר כולל ולא עלה על דעת איש שעיקר הפרנסה יגיע מן האשה. כעת חל מהפך: מוסדות החינוך החרדי לבנות ('בית יעקב') התחילו לחנך לכך שייעודה הדתי של האשה הוא לקבל על עצמה את עול הפרנסה, כדי לאפשר לבעלה להקדיש את כל זמנו ללימוד. ובלשון אחרת: כלל הנשים החרדיות בארץ הוכנסו לנעליו של זבולון, שיפרנס את יששכר."
"בסוף העשור השלישי של מדינת ישראל חלה התפתחות חשובה נוספת: עליית כוחה האלקטורלי של אגודת ישראל איפשר לה לדרוש (ולקבל!) שהמדינה לא רק תפטור את הלומדים משירות צבאי, אלא אף תשתתף במימון פרנסתם. כך הושלם מהפך גדול מאוד בתולדות ההלכה והתורה, שאת תוצאותיו אנו חווים בימינו אלה".
פרופ' אלחנן ריינר מבקש לנתק את ההקשר הנוכחי של "חברת הלומדים" בישראל משאלת מעמדם של תלמידי חכמים בקהילה היהודית לאורך הדורות. לדעתו יש לבחון את הסוגיה במסגרת השיח הפוליטי הישראלי. "מבחינה היסטורית, תמיד הייתה תמיכה בלומדי התורה בעם היהודי ותמיד היה ויכוח סביבה. כזה למשל היה הוויכוח שהתנהל בקהילות ישראל הן במזרח הן במערב, על שאלת פטור תלמידי חכמים ממסים. לוויכוח זה נודעה משמעות רבה דווקא במאה ה-16, שעה שהמערכות הקהילתיות נבנו במרכזים חדשים. כמעט לאורך כל ההיסטוריה היהודית היו תלמידי חכמים שנהנו מכספי ציבור, והיו מוסדות לימודיים שמומנו על-ידי הקהילה או על-ידי נדבנים."
"אלא שכל הדוגמאות ההיסטוריות האלו אינן רלוונטיות לדיון כיום. הדמיון הוא רק לכאורה. מעולם לא היה מצב שבו כל הקהילה ולא רק גרעין קטן מתוך העלית, זכו לתמיכה סוחפת שכזו. מעולם לא ניתנה תמיכה שכזו בלא הגבלת זמן, אלא אם כן מקבלה נחשב כנהנה מן הצדקה. מעולם לא היה סחף בכמות התלמידים ובגודל הישיבות הנתמכות כפי שיש כיום. למעשה, עיקרה של הקהילה החרדית תופס עצמו כחלק מקהילת לומדים ומי שאינו כזה הוא החריג. יתר על כן, המצב שונה בנקודה אחת עקרונית: התביעה לממן את הלומדים מופנית לצבור שברובו אינו מקבל את ערכי היסוד שעליו מבוססת התביעה ושהיא נכפית עליו בעל כורחו."
"את התהוות האנומליה שבה אנחנו מדברים יש לבחון לא במונחים דתיים או היסטוריים, אלא בתוך השיח הפוליטי הישראלי. התביעות של המפלגות החרדיות אינן חלק ממסורת יהודית קהילתית אלא חלק משיח פוליטי שלו שותפים רבים ושהחרדים הנהנים עתה ממנו היו בעבר מן המרכיבים המשניים ביותר שלו. החזון איש והרב כהנמן, בבואם לעצב את ההסדר בין המדינה לישיבות החרדיות, לא דיברו בשמה של מסורת שיש לשמרה. הם טענו כי מדובר ברגע חריג בהיסטוריה היהודית: מרכזי התורה חרבו ונוצר צורך לנקוט באמצעים חריגים כדי לשקמם. האם בן-גוריון קיבל את דבריהם כלשונם? אינני יודע. אולם ההסכם עם ממשלת ישראל נוצר והחרדים זכו לכמות מוגבלת של תלמידים ש'תורתם אומנותם'."
"מספר התלמידים שהסדר זה חל עליהם היה מוגבל. הוא אומנם גדל בהדרגה אך נותר מוגבל עד לראשית שנות השמונים. אם הדברים היו נשארים כך גם היום, התלמידים היו נותרים העלית ועולם הישיבות לא היה מגיע למצב הנורא שבו הוא נמצא ובו דור שלם של גברים שרובם רחוקים מלשמש עלית דתית או רוחנית בחברתם, אלא הם חלק מן השכבות הרחבות שלה, הפכו לתלמידים לכל חייהם. אלא שהבחירות לכנסת העשירית בשנת 1981 טרפו את הקלפים. מערכת ההסכמים הקואליציוניים שאליהם הגיעו המפלגות החרדיות שהפכו ללשון מאזניים בתיקו הפוליטי שנוצר פרצה את כל הגבולות שהחזיקו בקושי מעמד עד אז. על-מנת לשרוד העניקה ממשלת בגין למפלגות החרדיות כל מה שהן רצו. מאז, כל מי שהיה מעוניין בכך, גם אנשים שלא למדו תורה מעולם, כמו טייסים שחזרו בתשובה, הפך לתלמיד ישיבה. הגידול המיידי במספר הישיבות ותלמידיהם נמנה מאז במאות רבות של אחוזים, תהליך שדומה שהיום כבר מוסכם על רבים גם בעולם החרדי שהוא מאיים עליהם עצמם."
"ניתן לגנות את המפלגות החרדיות על קוצר הראות שהפגינו בהצגת התביעות הסוחפות הללו ובכך שהן עצמן גרמו להפיכת החברה שהם היו נציגיה לענייה יותר ותלויה יותר בכספי ציבור, אך לא על עצם ניהול המשא והמתן בדרך שניהלו. הן פעלו כמו כל קבוצת לחץ בחברה הישראלית מאז ומעולם: הקיבוצים, המושבים, תעשיינים, בעלי הון וכיו"ב. באותן שנים ממש, קבוצת לחץ אחרת - המתנחלים - זכתה לתמיכה גדולה פי כמה מהמדינה וגם זוכה לה עד היום, למרות שגם עם מטרותיה מרבית הציבור אינו מזדהה ולדעת רבים נזקיהם גדולים לאין שעור. מהלכי ההפרטה בעשורים האחרונים, שגם הם שיקפו שיח פוליטי כתוצאה מלחץ של קבוצה מצומצמת, הביאו לאסונות גדולים על מגזרים שלמים בחברה הישראלית ושינו את פניה בלא הכר. פריצת ההסדר ההיסטורי בנוגע לתלמידי הישיבה החרדים התנהלה באופן מפא"יניקי לחלוטין, לאור אותם עקרונות ואותן דרכי פעולה המשמשים את כל המגזרים בחברה הישראלית. זהו אינו שיח מסורתי אלא מודרני לחלוטין וכל ניסיון לבחון אותו לפי כלליו של העולם היהודי הישן מוטעה ואולי אף מטעה."
"מי שמשלם את המחיר הנורא ביותר על המצב שנוצר הוא העולם החרדי עצמו. צמיחתן של הישיבות לממדים המבהילים הללו המיטה עוני על הקהילה כולה. העולם החרדי זקוק לעזרה ולא מן הסוג שהוגשה לו על-פי תביעתו עד עתה. אולם זו אינה יכולה לבוא ללא קבלת אחריות. לא ניתן לנתק את הכל בהחלטה משפטית-אדמיניסטרטיבית ולהמיט על עשרות אלפי אנשים אסון. המדינה חייבת לקחת אחריות על החלטותיה ולא לגלגל את מחירן על הדור הנוכחי של החרדים לבדו".
