כל מי שקורא בתגוביות אינו יכול שלא להגיע למסקנה אחת: ישנם רבים המגיבים בצורה עניינית המתייחסת לתוכן עצמו. לא זו בלבד שזו מטרת הטכנולוגיה המאפשרת להגיב, אלא יש בכך כדי להעשיר את הדיון הציבורי. זו אחת מאושיות הדמוקרטיה, הווה אומר - חופש הביטוי, החירות לחלוק על הכותב, להאיר צדדים אחרים, ולהוכיח את נכונותן או אי-נכונותן של הדעות המובעות במאמרים השונים. זהו הפלורליזם, עיקרון יסוד של כל משטר דמוקרטי.

מאידך-גיסא, רבים מאוד מהמגיבים מנצלים את האפשרות להישאר אנונימיים תחת מסווה של כינויים כאלה ואחרים, ותוקפים את הכותב עצמו, משסים את ציבור הקוראים, ואפילו קוראים למעשים מנוגדים לחוק. רשת האינטרנט, על שלל האפשרויות הניתנות לאנשים להתבטא בה באופן חופשי, אינה, למרבה הפליאה, חסינה בפני החלת הלכות משפטיות וחוקים, כל אימת שהתגובות חורגות מן הכללים האתיים והמשפטיים. מעבר לשפה הגסה, ההתבהמות של מגיבים אכולי-שנאה, על גבול הפתולוגיה, אפילו מעבר לכך - קיימת במקרים רבים תשתית ראייתית, לכאורה, על פגיעה בשמו הטוב של כותב המאמר, דיבה ולשון הרע. יאמרו ה"ליברלים" המושבעים שזהו המחיר הסביר שכל אחד משלם על שימוש ברשת האינטרנט. השמרנים יותר יטענו, שלמרות חופש הביטוי המקסימלי, יש בכל-זאת להטיל מגבלות באותם המקרים שבהם הפגיעה מעל הסביר.

המגיבים האלימים והמתבהמים, הם בסך-הכל פחדנים עלובים המוכנים לכתוב כל דבר-תועבה, ובלבד ששמם וזהותם לא ייחשפו ברבים. מוגי-לב אלה אינם מוכנים להתעמת עם התוכן אלא באים חשבון עם הכותב, מסיבות שונות, החל מסיבות אידיאולוגיות וכלה בסיבות אישיות. אלה אנשים שרוטים המסתתרים, כאמור, מאחורי כינויים שונים ומשונים, ומנצלים את הזכות לאנונימיות.

בהקשר זה, ראוי לחזור ולקרוא את דברי ההסבר של בית המשפט העליון לפסק דין שניתן לפני זמן לא רב, בדיוק בנושא זה:

• "הזכות לאנונימיות: במישור הכללי-החוקתי, כאשר אדם מבקש לשמור על האנונימיות שלו בהקשר של פרסום התבטאות מסוימת, עומדות לו שתי זכויות יסוד חשובות: הזכות לחופש ביטוי והזכות לפרטיות (כאשר חשיבותה של האלמוניות מקבלת משנה תוקף בהקשר של הגלישה באינטרנט). עם זאת, האנונימיות אינה חזות הכול. מחיר האנונימיות מתבטא בהעלאתם לרשת של פרסומים דיבתיים ללא אפשרות להגיש תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. בכך עלולה להתאפשר פגיעה חמורה בזכות לשם טוב - זכות יסוד בעלת משקל רב במשטר חוקתי המכיר בכבוד האדם. ואולם, מאחר שכאמור הזכות לאנונימיות היא כאמור בעל מעמד חוקתי, בהיעדר הסדר חקיקתי המאפשר פגיעה בזכות זו - ברירת המחדל היא שאין ליתן סעד על חשיפה ואין אפשרות 'ליצור' סעד כזה... ביהמ"ש מבהיר, כי אין בדברים אלו, כדי לסגור את השער בפני המבקשים לחשוף את זהותם של מעוולים ברשת האינטרנט. ראשית, כאשר מתבצעת באינטרנט עוולה שהיא גם עבירה, קיימת אפשרות לנפגע להגיש תלונה, וחזקה על רשויות האכיפה שתפעלנה את סמכויות החקירה והבדיקה המסורות להן מכוח הדין; הן ולא ביהמ"ש. שנית, יש להניח ולקוות כי בסופו של דבר תתקבל חקיקה שתסדיר באופן בהיר ומפורט את הנושא הנדון, תיצור את המסגרת הדיונית הראויה ותתווה את האיזון בין השיקולים שלעניין".

ראוי להדגיש הדגש היטב: במקרים מסוימים, בית המשפט כן יכול ליתן סעד משפטי למעוולים ולמנבלים את פיהם.

אין ספק שבית המשפט העליון מעביר את הכדור לידי הרשות המחוקקת, הווה אומר - על חברי הכנסת לתת את הדעת על פירצה זו בחוק, המאפשרת לחוליגנים ומיני אנשים חסרי כל בושה לעשות כבשלהם.

רק לאחרונה היינו עדים לדברים מכוערים ופוגעניים שנאמרו על-ידי אחד המשוררים החשובים בישראל כלפי אוכלוסיות שונות. הארץ געשה, בצדק, והמגיבים לא חסכו את שבט לשונם מהמשורר ודבריו. ה'עליהום' עליו הביאו להתנצלות על-אף שדבריו לא יישכחו במהרה. ומה לגבי אותם מגיבים עלובי-נפש המוכנים לשפוך את רעל נפשותיהם המעונות, אך מסתתרים מאחורי הזכות לאנונימיות?

חומר טוב למחשבה, הן עבור הציבור והן עבור נבחרי העם.