"מתקפת השלום" מכיוון אבו-מאזן והכפופים לו מתחדשת בצל חידוש ירי הגראדים והקסאמים על דרום המדינה מכיוון החמאס ושותפיו. עזה, המתחמשת והולכת באמצעות צינורות ההברחה הענקיים שנחפרו בינה לבין רפיח המצרית, עזה שגם מציגה לעולם מראית-עין של מצור, רעב וסבל, ובאותו זמן נהנית מכל טוב השפע שמרעיפים עליה המבריחים והמנהרות, עזה זו מתבכיינת על מעשי הגמול של צה"ל.
אכן, אנו עדים למדיניות ממשלתית וצה"לית חדשה וברוכה. לא עוד עוברים לסדר היום על גראד לאשקלון, או על קסאם לעבר מכללת ספיר. התגובה מעתה - כך הוכח - תהיה מיידית ומכאיבה. אין נותנים עוד אשראי לטרוריסטים, אין מתאפקים, נוצרים נשק ומקווים לטוב. עזה היא עזה, וככזו צריך להמשיך ולטפל בה ובמחבליה - בשפת הגמול המיידי והכוח.
כצפוי, אין זה מפריע לדוברי החמאס להשמיע קולות נהי ולהפיץ שקרים על "אכזריות הכובש הישראלי", ש"ממשיך בטבח ובהרס" ברחבי עזה. במילים אחרות: לחמאס, אליבא דדובריו, מותר לירות בלא הבחנה, מתי שיחפץ, לעבר ישובי ישראל. לישראל אסור אפילו להגיב. זוהי תעמולת השקרים האופיינית שמלווה את פרץ האלימות מן הרצועה בסוף השבוע. חידוש ירי הטילים גם מלמד, כי אסמי הנשק בעזה מלאו בר. צריך אפוא להתחיל להשתמש בשפע התחמושת החדישה.
גמול צה"לי על ירי, אמרנו? לא רק גמול דרוש, כי אם מתקפה יזומה נגד המנהרות הללו, שמספרן גדל בהתמדה ודרכן מועברת אספקת נשק אירני בעבור הצרכן העזתי.
אין לטעות גם בשקט היחסי ששורר כביכול ביו"ש. שהותו של צה"ל בשטח אכן מרסנת את ניסיונות הפיגועים ואת אפשרות הפעולה הטרוריסטית, מונעת חמאסיזציה של השטח. ואף על-פי כן, הרבה פעולות סיכול, שאינן מגיעות כלל לידיעת התקשורת, מתבצעות מדי לילה ולילה על-ידי לוחמינו. הרבה איומים מושמעים לקראת חידוש הטרור.
נקל לתאר, מה יקרה אם ישראל תתנתק גם מן הגדה, אם כוחותינו ייצאו מן השטח וחמאס יתפוס את מקומם... חלום הבלהות של תושבי גוש דן עלול להפוך למציאות כואבת יומיומית.
הפלשתינים מדברים כידוע בשני קולות: הקול העולה ממרומי רמאללה והקול הבוקע ממעמקי עזה. הקול מרמאלללה, בין אם הוא של אבו-מאזן עצמו, ובין אם נישא בפי אחדים מדובריו, עריקאת או רג'וב, משמיע נעימות של שלום, כביכול. קול מלטף המבקש לפתוח במו"מ. בינתיים עקיף, אך מוכנים לשקול גם ישיר. כמובן - לא מרצון, אלא בלחץ המופעל מוושינגטון.
אלא שכאן אנו נתקלים בפטנט ערבי מוכר בכל הקשור לאפשרות של פתיחת מו"מ עם ישראל: הדרישה, שישראל מראש תתחייב על שורה של ויתורים, כתנאי לכניסה ערבית למו"מ לשלום. במילים אחרות: אם פעם היה מקובל המושג "תנאים לשלום", היום רווח המושג "תנאים למו"מ לשלום". אבו-מאזן הפלשתיני, כמוהו כאסד הסורי, מוכנים להיכנס למו"מ לשלום, בתנאי בל-יעבור ש... ישראל תתחייב מראש לתוצאות המוכתבות לה על-ידי בעלי-שיחה במו"מ זה. אכן, הצחקתם אותנו.
בשאר אסד הסורי מבקש ברוב חוצפתו, כתנאי לכניסתו למו"מ, שישראל תתחייב לפניו לסגת מכל רמת הגולן ולרדת אל קווי 67 בצפון. אם כן, שליט דמשק - על מה המו"מ? שליט המוקטעה, אבו-מאזן הפלשתיני, דורש, שישראל תתחייב לסגת לקווי 67, תוך חילופי שטחים מזעריים, חלוקת ירושלים ופינוי כל ההתנחלויות. הוא לא יסכים, כך אומר "העכבר ששואג", שישראלי אחד ישאר בשטח לאחר פינויו. אז על מה המו"מ? ועל איזה מין שלום מדובר?
ההתעקשות הישראלית על מו"מ ישיר היא צודקת. אין להתפשר עליה. היא נולדה כבר בימיהם של מנחם בגין ו
יצחק שמיר. נקווה שראש הממשלה הנוכחי לא יסטה מדרכם. משמעה הוא, שבאים לשולחן המו"מ מתוך רצון להשיג שלום, ועיקר העיקרים - בלי תנאים מוקדמים. כל צד יוכל להניח על השולחן את תביעותיו, יהיו קיצוניות כאשר יהיו. עם רצון טוב, סבלנות וכנות, ואפילו תוך כדי התגוששות מילולית וניסוחית, יגיעו לעמק השווה, לוויתורים הדדיים, כואבים ללא ספק, שיוסכמו תוך כדי ההתדיינות ממושכת ומפרכת. אין מו"מ, ישיר או עקיף, שתוצאותיו מוכתבות מראש, בוודאי לא תכתיב של הצד הערבי לצד הישראלי.
חברו-לסוד של
חיים רמון אומר, שהפלשתינים כבר העבירו תוכנית מפורטת לסיום הסכסוך? - בראוו, עריקאת! אלא מאי? - ישראל טרם העבירה תוכנית משלה, מפורטת ומבושלת, לסיום הסכסוך. תוכנית מבושלת לסיום הסכסוך היא רק זו שהסכימו עליה שני הצדדים במו"מ ישיר, בלי מעורבות גורמים זרים, עוינים או ידידותיים, שנולדה מתוך מיקוח קשה וכפשרה בין תביעות שני הצדדים למו"מ.
כך או כך, אם וכאשר יסירו הפלשתינים והסורים את התניותיהם לפתיחתו של מו"מ, אם וכאשר יבינו כי רק סביב שולחן הדיונים, פנים אל פנים, יוכלו להעלות את תביעותיהם, כולל הדרישה לנסיגה מוחלטת, אז ורק אז ייפתח באמת המו"מ.
עליהם להביא בחשבון, כי אל מול תביעותיהם הקיצוניות גם ישראל תבוא לשולחן המו"מ עם תביעות מקסימליות, בידיעה שלא את כולן תוכל לממש. עליה לקבוע לעצמה קווים אדומים מוחלטים, וביניהם שמירת אחדותה ושלמותה של ירושלים, אי עקירה של מתיישבים יהודיים ויישובים יהודיים ברחבי יו"ש, בלי המשך הקפאה ועם כל היכולות לבניה ולהרחבה.
כשם שערבים חיים בקרב יהודים במדינת ישראל, כך יוכלו יהודים להמשיך לחיות ביו"ש, יהיה עתידו המדיני של האזור אשר יהיה, כפי שיוחלט בהסכמה בין הצדדים.
זה יהיה, אם יהיה, אך ורק במו"מ ישיר, ללא תנאים מוקדמים. עד ששליטים כמו אסד ואבו-מאזן לא יפנימו הכרה זאת, עד שלא ישכנעו כי לא רק שטחים הם מבקשים כי אם גם שלום אמת, מו"מ לא יתחיל ולא יהיה. עד שלא יבינו כי בכל מקרה לא כל תביעותיהם יתקבלו, לא יהיה שלום. ישראל תוסיף לשגשג ולהתחזק, הפלשתינים והסורים יוסיפו לאיים ולדשדש.
