"מזרחי שמעורבב בחומרים לא טהורים" (ב')

מאחר שעלילת הרומן החדש של סמי ברדוגו "זה הדברים" היא עלילה המתרכזת בשני גיבורים, שמסתפקים ב"אני" ו"אתה" בפנותם זה אל זה, אין שמם נחשף לקורא, והוא נאלץ לזהותם רק על-פי הזיקה המשפחתית ביניהם - כ"אם" ו"בן". זיקה זו בהחלט מספיקה להתנהלות העלילה של הרומן על-פי חוקי "סיפור המסגרת" - התבנית שבחר ברדוגו לצרף בעזרתה את סיפורה של האם משנות חייה במרוקו לסיפור המפגש הטעון בינה ובין הבן כעבור כארבעים שנה בהווה בישראל. ורק בשלב מאוחר למדי בעלילה - וגם זאת רק מתוך רמזים בה - מסייע הטקסט לקורא לדעת את שמותיהם.

אשר לבן - שמו הפרטי נרמז באחד מזיכרונות ילדותו. ככל שהוא מתעמק בסיפורה של אמו על חייה במרוקו עד שעלתה לארץ - מתפוגג הכעס שהצטבר אצלו כלפיה, והוא נזכר כיצד בהיותו נער נהגה לחבקו ולנשקו לפני הקידוש ולבטא בחיבה ובהערצה את שמו "העברי התנ"כי" כאילו היה "אותו אחד שעלה להר עם בנו ולא עשה לו עקידה". במתן השם אברהם קרוב לוודאי ביטאה, באופן סמלי, את תקוותה, שבעלייה למדינת ישראל היא פותחת פרק עם עתיד מבטיח יותר לעצמה.

השם הפרטי שאימצה האם לעצמה בארץ, במקום שם הנעורים שניתן לה במרוקו, לא נודע לקורא גם בסיום הרומן. לעומת זאת מסייע לנו הבן, אברהם, לדעת את שמה הקודם בהערת אגב שלו, כאשר קרוב לסיום הוא מבהיר, ש"דווקא במדינה הישראלית", אחרי שילדה אותו, "היה לה תירוץ" - "לנטוש את הצליל החורק של מָחָה ולהפוך להיות איזו מאדאם מסכנה שהתאלמנה בגיל צעיר". בהערה זו מאשש הבן חשד, שכבר הבשיל לוודאות אצל הקורא עוד קודם לכן, שבסיפורה של האם על מָחָה, סיפרה בעצם על עצמה.

וכעת כבר מצוי המפתח בידיו של הקורא לדעת גם את שם המשפחה של שני הגיבורים. על-פי סיפורה של מחה, היא הגיעה לארץ נשואה לשלמה פארוד. אך מאחר שכעבור זמן קצר נפרדה ממנו כאן, והחליטה להציג את עצמה כאלמנה, שמרה למען הבן על שם המשפחה של הבעל - פארוד, אך ויתרה על השם "מָחָה" - השם שקשר אותה לשנות הסבל שעברו עליה במרוקו.

בהמשך הדיון בעלילת הרומן ייחשף לקורא, שהבירור הזה של שמות הגיבורים אינו מיותר כלל וכלל, מאחר שבשם המשפחה שנושא אברהם מילדות, מוצפן הסוד שהעלימה ממנו אמו עד לשלב הזה בחייו - סוד זהותו של הגבר שמזרעו נולד. כי רק מסיפור חייה של מחה נודע לו שלא מזרעו של שלמה פארוד הגיח לעולם. ההיחשפות שלו לגילוי זה מזכירה גיבור קודם של ברדוגו. גם ברומן "ככה אני מדברת עם הרוח" (2002), זו המדברת עם הרוח היא אֵם לבן שנולד לה מגבר זר שפגשה בפריז, ולא מבעלה באותה עת. אך בניגוד לאברהם, שבעקבות הגילוי יתפייס עם אמו, בנה של האם ברומן הקודם שומר לה טינה ומסרב להיפגש איתה, גם אחרי שהיא נוסעת לעפולה כדי לנסות לפייס אותו שם.

פמיניסטית טרום-מגדרית

בפרק הראשון מתבררים פרטי הרקע להתרחשות בהווה: אף שאמו עברה להתגורר בבית אבות בנס-ציונה לפני שבע שנים, כדי לא לחיות בגפה וכדי לזכות בהשגחה הרפואית נוכח קשיי הנשימה שלה, לפני ארבע שנים ניתק אברהם את עצמו ממנה לחלוטין והפסיק לבקרה. לכן הופתעה כאשר הופיע לפתע, עשה את הסידורים הדרושים במשרדי ההנהלה והוציא אותה משם ברשות לחופשה משותפת בת 8 ימים. אך במקום להסיעה במכוניתו אל דירתו בחיפה או למקום נופש כלשהו, הביא אותה אל הבית שבו גדל כיתום מאב. בכך לא תמו תמיהותיה, כי מיד בהיכנסם לבית, הושיב אותה על הספה המאובקת, הציב מולה לוח והודיע לה כי במשך ימי שהותם כאן ילמד אותה את האותיות העבריות ויקנה לה את הבסיס של הקריאה והכתיבה בעברית.

מאחר שהתעלם ממחאתה וכפה עליה את התוכנית שהועיד לשהותם במקום, קטעה את השיעור שכבר פתח בו והפתיעה אותו בדברים הבאים: "יש לי משהו אחר לדבר אותו, רגע תשמע אותי לפני שאתה בא לי עם האַלְף ועם הבֶּת, למה אני אומרת לך אני יש לי דברים בחיים שלי שאני יודעת אותם... למה אני רוצה תשמע אותי מה אני אומרת לך עכשיו, אני נַגיד לך על המקום הזה ואתה תשמע ותהיה יודע, ותִידע גם עליה". אף שבמקור אין המילה "אני" מודפסת בהדגשה, וגם לא המילים האחרות המצטרפות אליה (לי, שלי, אותי) - משקף השימוש הדחוס בכינוי "אני" את הנחרצות שבה הבהירה לו, כי למרות שעד כה הניחה לו לפעול כרצונו, אין בדעתה להניח לו להמשיך בכך. וכמובן, צריך להזכיר שוב, כי באומרה "אני יש לי דברים בחיים שלי", אין היא מתכוונת ל"חפצים", אלא ל"עובדות" שרק היא יודעת אותן.

ובלי להמתין להסכמתו, היא מתחילה לספר בעברית המשובשת שלה ובפרץ רטורי המפתיע את בנה את קורות חייה של אשה צעירה במרוקו - שאחר כך מתברר שהיא אמה - פרשה שהתרחשה לפני כשישים שנה. וגם אחרי שאמו כבר תעבור לספר על טלטלות חייה של מָחָה, בתה של אותה אשה, ימשיך אברהם לתמוה: "עדיין איני מבין למה היא פורצת כך ומעלילה עלי קורותיה של הילדה המטולטלת". אך נוכח דרישתה התקיפה של אמו, נסוג עוד קודם מכוונתו לקיים את שיעורו בשני חלקיו של היום, וניאות לפשרה: היא תספר חלק מהזמן ואז "עוברים ללמוד עברית" בחלק האחר של השיעור.

בשלב שבו נכנע לדרישתה, עדיין לא שיער אברהם, שהסיפור של אמו על חייה של "הילדה המטולטלת" מחה, נוגע לו וסופר למענו. ורק מאוחר יותר יבין, שאלמלא הסכים להתפשר עם אמו, ייתכן כי לעולם לא היה זוכה לשמוע את סיפור חייה וגם לא היה מגלה מי היה אביו הביולוגי.

לא רק התפרצותה - שהפרה את התוכנית שלמענה הוציא את אמו מבית האבות - הפתיעה את אברהם, אלא גם צורת הפנייה הסמכותית בדבריה אליו: "אתה תשמע לי. כן, גם אני יש אצלי תוכנית, איך כל החיים זה היה אתה חושב? בלי תוכנית? אוהו, עוד איך עם תוכנית" (הדגשת המילה "תוכנית" שלי, י"א). רק אחרי זמן יבין כי בדבריה אלה רמזה על סוד לידתו - היא הלידה שלא הייתה מתממשת אלמלא הייתה לה בצאתה ממרוקו תוכנית - החלטה לפתוח דף חדש בחייה בעלותה בארץ וללדת את הבן שבעלה העקר, שלמה פארדו, לא היה מסוגל לתת לה.

לו הופיע רומן זה של ברדוגו בתקופה שחוקרות המגדר חיפשו נואשות טקסטים ספרותיים איכותיים של סופרות, לאנתולוגיות שיצדיקו את טענתן הפמיניסטית על קיפוח הנשים הכותבות בספרות העברית (הן עבור "הקול האחר" של לילי רתוק והן עבור "שאני אדמה ואדם" של יפה ברלוביץ), היו יכולות להיוושע מפרקים אלה על חיי מחה פארדו - פמיניסטית במעשיה, ולא בהצהרותיה. וגם הפמיניסטיות המזרחיות מתנועת "אחותי" היו ודאי מתעלמות מן העובדה שסמי ברדוגו הוא גבר, ומאותה סיבה משלבות מפרקי הרומן הזה באנתולוגיה "לאחותי", שהוציאו ב-2007 כדי להבדיל את עצמן מן הפמיניסטיות האשכנזיות.

"האשה צריכה שתרצה את האיש"

ואכן, בתיאור טלטולי חייה הקיצוניים של מחה, מאז הייתה ילדה ועד שעלתה לארץ, מבליטה אמו, כי אף שלא איפשרו לה ללמוד במשך כל שנות חייה, נאבקה כל חייה להסיר מעליה את הכבלים שבהם אסרה אותה המסורת המשפחתית. ובניגוד לכל הסיכויים ולמרות הטלטלות שכפו על חייה, חיה מילדות "עם תוכנית" - הגדירה לעצמה את רצונותיה ולחמה להגשימם. במהלך פרישֹתו של סיפור-חייה של מחה, מבהירה אמו מול איזו מסורת פטריארכלית ושמרנית הייתה צריכה מחה להתייצב, כדי להציל את עצמה מגורלה של אמה התמימה: "זה רגיל שָמה... אשה לא לומדת, מסתדרת את עצמה בלי הלימודים", "זה באמת הדבר ככה, הגברים האלה שבאים פתאום ועושים שינויים בחיים של הבֶּנָדָם... זה מה שקורה איתם שָמה... שיש להם כאילו את הכוח שלהם בידיים". ואכן, בני משפחתה של מחה נכשלו בניסיונותיהם להכניע את מרדנותה במסורת המשפחה ובנוהג של החברה במרוקו.

שוב ושוב מבליט סיפורה של האם את צמידותה של מחה ל"תוכנית" שלה - לבטא באסרטיביות את זכותה להיות אדם חופשי. אחרי שתאלמנה אמה, ובניו של בעלה מנישואיו קודמים לא קיימו את מצוות אביהם לדאוג לה, נאלצו למצוא קורת גג אצל אחיה ויקטור, ששיכן אותה ואת מחה התינוקת במרתף ביתו. וכבר אז, והיא רק בת שלוש או ארבע, גילתה מחה הבנה של בוגרים "ומתחילה לראות איך להיות הפוך מאמא שלה, לא רוצה להיות בתמימות כוֹמוֹ היא... כאילו עשתה לה תוכנית בראש איך להיות בסדר עם מה שבא לה". ואכן, מיד לאחר מכן, כאשר השיא ויקטור את אמה למרציאנו בן-שימון, גבר מבוגר ומכוער, סירבה מחה בת החמש להתגורר בביתו, אלא "אומרת מה היא מרגישה ומה היא חושבת", נצמדת ל"תוכנית שלה איך לעשות את החיים, זוֹתוֹמֶרֶת איך לתפוס אותם אפילו אם באים אנשים ועושים לה החלטה איפה ללכת ומה לעשות" ותובעת להתגורר בביתם של דודיה, מארי ודוד.

תחנת חייה הבאה של מחה - אצל אָליס בן-אָמוֹ, קרובה מצד אביה - הייתה מן המעטות שנעמו לה. אך שם לא התארכה שהותה, כי אחד מבני אביה מנישואיו הראשונים, ג'ודה, הגיע והעביר אותה, בת השש, ממרוקו אל ביתו באלג'יר, ושם סבלה כחמש שנים. אשתו של ג'ודה, זארי, הפרה את הבטחתו של בעלה למחה ולא רשמה אותה ללמוד בית ספר, אלא התעמרה בה והעבידה אותה בבית. בגיל שמונה כבר הופכת מחה לפועלת בעסק של ג'ודה במרתף ביתו. אבל כשמלאו לה עשר, מחה "מתחילה לעשות את החשבון שלה... חושבת אולי היא תעשה החלטה אחרת, איזה תוכנית שתעזור לה", ובוקר אחד סירבה להישמע להוראותיה של זארי ועל-אף האיומיה, גילתה לג'ודה את האמת על רשעות אשתו אליה ודרשה ממנו להחזיר אותה למרוקו.

וכך בגיל שתים-עשרה נסעה מחה לבדה ברכבת חזרה אל קרובי אמה ממשפחת סיטון - "היא פשוט הולכת עם התוכנית לנסוע לפֶז". כעבור זמן היא שוב מטולטלת - מועברת מביתם של הדודים שמעון וז'קלינה בפז לעיר דרומית קטנה יותר, אל קרוביה העשירים, משה ואסתר סיטון. עם דודתה אסתר היא מתנסה ביחסים לסביים, ועל כן מוחזרת לפז, אל שמעון וז'קלינה. כעת היא כבר בת ארבע-עשרה ושבעת טלטולים, אך כאשר מנסים דודיה להשיא אותה לאלמן מבוגר, היא לא רק מסרבת, אלא מוחה באוזניהם במילים חצופות. מעתה היא מגשימה את "התוכנית" לפי ראות עיניה. תחילה היא משיגה עבודה בגידול ילדה של משפחה נוצרית, ולראשונה מזכה את עצמה בעצמאות כלכלית. אחר כך היא מתיידדת עם ז'אק, אך נפרדת ממנו בגלל התנגדות המשפחה לקשר הזה שרקמה מאחורי גבם.

קרוביה טעו, אם סברו על-פי הקלות שבה השיגו את פרידתה מז'אק, שיוכלו להכתיב למחה עם מי להינשא. ולכן, כאשר ניסו לכפות עליה, בהיותה בת שבע-עשרה, אירוסין עם ז'וזף, גבר בן 40 המבוגר ממנה ביותר מעשרים שנה, הפרה את האירוסין, כי דעתה כבר מגובשת בגיל הזה ש"האשה צריכה שתרצה את האיש". ואכן, כעבור שנה הכירה בעצמה רווק בהפרש גיל סביר יותר - את שלמה פארדו בן השלושים. ואף שמשפחתה התנגדה לבחירתה, עודדה מחה את בחיר לבה לחזר אחריה על-פי תנאיה וגם נישאה לו על-פי מנהג הקהילה.

אך בכך עדיין לא הסתיימו תלאותיה של מחה. כרעיה, נחלצה לסייע לשלמה בפרנסתם ונשארה נאמנה לו גם אחרי שהתברר לה כי עקב עקרותו, אין הוא מסוגל לעבר אותה ולהגשים את כיסופיה להיות אם לתינוק משלה. לקורא התוהה כעת, מה תהיה "התוכנית" שתתרקם במוחה נוכח הקושי הזה שהתעורר בחייה, אפשר לספק את הרמזים הבאים: ערב עלייתם לארץ, ביטא שלמה באוזני מחה את חששו, כי בהגיעם לישראל תעזוב אותו בשל עקרותו. תשובתה מלמדת שאכן כבר הייתה קיימת "תוכנית" במוחה: "אל תידַג עכשיו, מי יודע מה יהיה לנו שמה בישראל", ובלבה נדרה: "אם תצליח להיות בהריון שמה בישראל, אז תעשה חגיגה גדולה, תיקח את כולה עליה מה שנקרא, על הראש שלה, על החשבון שזה יהיה הדָאגה שלה, ושלמה שעומד על-ידה בטח לא מרגיש כל מה שעובר לה בראש, על הדמיונות שלה, שהיא כבר הולכת איתם".

ספק אם נחוצים לקורא רמזים יותר ברורים לסוד לידתו של אברהם על-פי התוכנית שהגשימה מָחָה מיד אחרי עלייתה לישראל עם בעלה העקר, שלמה פארדו. וגם ספק אם הוא זקוק להסבר, מדוע מיד אחרי שילדה את אברהם, התעטפה באלמנות ולא חשפה לבנה מזרעו של מי נולד. והוא שמטינה אליה, עקב כישלונותיו בחיים, הגה את נקמתו בה - הביא אותה לבית שבו גידלה אותו כיתום מאב, כדי להושיבה ללמוד ממנו את האותיות העבריות, ובדרך זו לחשוף אותה באופן משפיל כאשה בּוּרה ונחשלת - זכה לקבל ממנה את השיעור שהיה ראוי לו. לאם חכמה ואמיצה מזו לא יכול היה לייחל. ואשר לכישלונותיו, אל יחפש להם הצדקות במחדליה, אלא ילמד ממנה - "יעשה תוכנית" משלו, המותאמת לנתוניו שתעלה אותו על דרך המלך.

משלים את חלקו בהיפרדות מ"החיים שמה"

ככל שמתקדמים בעלילה ניתן להבחין כי יחסו של אברהם לסיפור של אמו משתנה בהדרגה. תחילה הופתע מן האופן הסמכותי שבו תבעה ממנו שיקשיב לה: "עדיין איני מבין למה היא פורצת כך ומעלילה עלי את קורותיה של הילדה המטולטלת". אחר כך הטיל ספק בהיתכנות סיפורה על מחה ועל חיי היהודים במרוקו: "מה שקורה לילדה שהיא מספרת עליה נשמע לי בלתי-אפשרי". סיפורה אפילו קומם אותו: "עדיין איני יכול לומר את מחשבתי על הדברים שלה, את דעתי הנחרצת על הכל, על איך ייתכן שככה מתרחשים דברים בארץ הרחוקה ההיא - מאורעות לא-אפשריים". והוא גם חשד בה, ש"היא רוקמת תכסיסים רק כדי לדבר, להמציא הוויה כלשהי, מסכת נושנה של חיים פשוטים, סיפור כל-כך טריוויאלי, שאינו נאמר נכון".

אף שלא הפסיק עדיין לציין שהסיפור של אמו אינו מוביל אותו "לתובנות מתוחכמות", וקבע ש"תיאוריה הם קווים ישרים כל-כך", כבר אישר כי הוא מרותק אליו: "וכעת, כמו אותו ילד פחדן, אני גם סקרן... רואה אותה מספרת גדולה". אך בשלב הזה כבר ברור שלא מסקרנות נכבש לחלוטין לסיפור של אמו, אלא משום שהבין, כי סיפור חייה של מחה הוא בעצם סיפורה של אמו וכי בפרטיו מוצפנת התשובה לכישלונה וגם לכישלונו להשתלב בהצלחה בחברה הישראלית. מלמדת על כך הערתו הבאה: "מתי אדע אם סיפורה מסביר כשלים שלנו?", ובעיקר את כישלונו "בכל סוג של אהבה". בכך ניתן להסביר את בקשתו בסוף מאמו, שתשלים את סיפור קורותיה של מחה - בקשה המפתיעה גם אותו: "מדוע טוב לי לשמוע את הייסורים העלובים ואת סיפורה של הצעירה שאין בו שום ייחוד גורלי?"

כאשר הושיב אברהם את אמו מול הלוח כדי להשפילה כאנאלפביתית, לא שיער את מה שציפה לו ממנה. אך היא, שללא ספק הבינה את תוכניתו, החליטה בו במקום, שזוהי ההזדמנות שלה להשלים את התוכנית של חייה, שייתכן כי בשל גילה ומצבה הבריאותי לא תהיה לה הזדמנות נוספת לפייס את בנה. לכן קטעה את לימוד האותיות כבר בתחילתו ותבעה ממנו להאזין לסיפור שבפיה. זו הייתה מטרתה, אף שבאוזניו חזרה וניסחה אותה באופן שונה: "אולי אתה רואה איך אפשר אתה תבין את האנשים החיים שמה". בסיום מתברר שזכתה לא רק בהבנתו אלא גם באהבתו. מרגע שהבין, כי בעצם סיפרה לו על עצמה כ"ילדה מטולטלת", אשר רק בכוח רצונה ובניגוד לכל הסיכויים, הצליחה להגשים לעצמה חיים מלאים בהגיעה לישראל, התפוגגה אצלו הטינה שאגר כלפיה וזו התחלפה בהערכה ובאהבה אליה.

קרוב לוודאי שכעת גם אברהם הבין מדוע לא גילתה לו אמו עד כה את סוד לידתו. הן לו עשתה זאת כאשר היה ילד יתום ולא בָּשֵל להבנת המניעים למעשיה, או כשהיה נער זועם ושיפוטי כלפי "התוכנית שלה", הייתה רק מעמיקה את הפירוד ביניהם.

המעשה שביצעה אחרי שעלתה לארץ - פרידתה מבעלה והתעברותה מגבר אלמוני - היה מתפרש אצלו כבלתי מוסרי. ומבושה היה מייחס לעצמו נחיתות אישית, שלו הוסיף אותה לנחיתות העדתית שהרגיש, הייתה הופכת השתלבותו בחברה הישראלית, חברת הצברים, לחסרת סיכויים. סיפורה הצטיין בכנותו: היו צדדים נחותים באורח חייה של העדה במרוקו (כגון: היחס הפטריארכלי כלפי האשה, אי-ההקפדה על מתן השכלה לבנות והפרדת ילדים מהוריהם), אך העלייה לארץ העניקה לכל העדות את ההזדמנות להיפרד מגילויים מבישים כאלה ונתנה לכולם את הסיכוי להשתלב בחיים יהודיים שעתידם מבטיח יותר. אמו השלימה ב"תוכנית שלה" את החלק הקשה יותר של השינוי הזה, ואילו עליו, שזכה להיוולד כצבר בישראל, לקחת אחריות להשלמת חלקו בהיפרדות מ"החיים שמה".

ברומן הזה אין ברדוגו מתיישר עם הפעילים המזרחיים המרעישים את אוזנה של החברה הישראלית בטענה שהקיפוח היה ועודנו רק של המזרחיים, בעוד שלהטבת מצבם הכלכלי ומעמדם החברתי ראויים כל המקופחים הזקוקים לעזרה (ניצולי שואה חולים, זקנים בודדים, חולים, נכים, אימהות חד-הוריות ועוד). הרומן שכתב ברדוגו אינו רומן עדתי המבטא געגועים אתניים ל"סיר הבשר" במרוקו, אלא רומן ישראלי אנושי ומרגש על היחסים בין אם ובין בנה. יתר על כן: "זה הדברים" הוא רומן שממנו ניתן להסיק אהדה לשינוי הגדול שהתרחש בחייהן של כל העדות שעלו למדינת ישראל מאז הוקמה. כולן השילו מעצמן את הכבלים של מסורות גלותיות והפיקו את המירב מחיים במדינה צעירה ונאורה, שאורח חייה מאפשר לחרוצים ולנחרצים מבין העולים - לאלה שהשכילו לגבש לעצמם "תוכנית" - למצות את היתרונות שהעמידה לרשותם.

המילה "ציונות" אינה מוזכרת בטקסט של הרומן - אך בדיוק אליה מכוונים הלקחים של עלילתו.