וירוס השמאל הישראלי: מובל ולא מוביל

השמאל בישראל אינו מצליח להירפא מהווירוס שתקף אותו בשנים האחרונות - חוסר היכולת לגבש אג'נדה אידיאולוגית שתנחה ותוביל את העם. ולכן, במקום להוביל את העם, השמאל בוחר בדרך פופוליסטית, שכוללת מסע שיסוי כלפי כל מי שאינו מוכן ללכת אחרי מנהיגות שאיבדה את דרכה. חוסר הנחת בחוגי השמאל הולך וגובר ככל שהחברים מתרחקים מהאידיאולוגיה, והתארגנויות פופוליסטיות במחנה השמאל, שאין לו דרך אמיתית, רק מגבירות את חוסר הנחת וגורמות לפיצול ולניקור בתוך המחנה. השמאל הלאומי הוא דוגמה קלאסית לכך, כאשר ניתן לראות שלתנועה זו אין דרך אמיתית או מסלול אידיאולוגי ברור, ובמקום זה יש גיבוב של אמירות, שנועדו כביכול לאחד מחנה שמאל "לאומי" גדול, אך בפועל מפורר גם את מה שנשאר ממחנה השמאל.

מחנה השמאל חייב להיבנות מחדש על בסיס אידיאולוגי, כאשר האידיאולוגיה צריכה לשלב גם ערכים חברתיים סוציאליסטיים, וגם ערכים יהודיים ישראלים. האידיאולוגיה שהובילה את השמאל במשך השנים הראשונות להקמת המדינה, היא האידיאולוגיה החברתית-סוציאליסטית, ששמה את הצדק החברתי בראש סולם העדיפויות, וגזרה מאידיאולוגיה זו מדיניות כללית, שמבוססת על הרצון לבנות חברה טובה וצודקת יותר. האידיאולוגיה הסוציאליסטית הזאת התחברה באותן שנים בצורה מדהימה גם לערך העליון של היהדות - השאיפה להיות אור לגויים, כפי שבאה לידי ביטוי בחזון ישעיהו, ויצרה לכן קואליציה חברתית אידיאולוגית, ישראלית יהודית, שהייתה חזקה מאוד, והצליחה להוביל להישגים המרשימים אליהם הגיעה אז מדינת ישראל. הקמת ארגוני עובדים, הקניה ופיתוח ערכים של עבודה וצדק חברתי, יחס שוויוני כלפי האוכלוסיה הערבית, עזרה לאוכלוסיה החלשה, ערבות הדדית וערכים חברתיים אחרים חשובים, היו לכן ערכים סוציאליסטיים אך גם ערכים יהודיים, שהובילו את הציונות בראשית דרכה. על כן, לא במקרה נבחרה המנורה להיות סמל המדינה, כי מצד אחד היא אמורה לסמל את גאולת העם היהודי בארצו, אך חשוב מכך - גם את השאיפה להקים מדינה מופתית שתפיץ אור לגויים.

האידיאולוגיה הזאת לא עברה לדורות הבאים, ולכן נוצר פער עצום בין השמאל שקיים היום, לשמאל שאימצו מקימי המדינה. המנהיגות של השמאל כיום שכחה לגמרי הן את הערכים החברתיים והן את הערכים היהודיים, שעליהם התבססו המדינה ותנועת השמאל בשנים הראשונות להקמתה; ולכן גם איבדה את הדרך להובלת העם. ההתמקדות היום של השמאל כולו בנושא הביטחוני-מדיני פוגעת פגיעה קשה לא רק במחנה עצמו, אלא גם במדינה כולה שהעליונות שלה על אויביה נבעה בעבר מהעליונות המוסרית שלה, ולא מהכוח הפיזי או הכלכלי שלה. ההתנהלות הפנימית של ישראל כיום, הן כלפי המיעוטים החיים בה והן כלפי אזרחי המדינה, היא התנהגות חזירית, שיוצרת אנטגוניזם ולחץ בינלאומי מבחוץ, והתפוררות חברתית מבפנים, ולכן גם פוגעת במצבה הביטחוני של ישראל, וגם מערערת את המרקם החברתי שלנו. בן-גוריון היה מודע לכך שחברה צודקת בישראל היא הערובה היחידה לקיומה, על כן הדגיש מספר פעמים שכוחה של ישראל נובע מהעליונות המוסרית שלה, ולא מכוחה הפיזי:

• "ההיסטוריה לא פינקה אותנו בכוח, בעושר, בשטחים רחבים וברוב עם, אבל היא העניקה לנו תכונה מוסרית ואינטלקטואלית בלתי מצויה, והיא מְזַכָּה ומחייבת אותנו להיות אור לגויים".

בשמאל של היום אין מפלגה שמייצגת ערכים אלה, כי מנהיגי מפלגות שמאל כמו אהוד ברק ומנהיגי תנועות שמאל כמו השמאל הלאומי, בוחרים להתעלם מהאג'נדה החברתית, ומפחדים לאמץ אידיאולוגיה סוציאליסטית-חברתית. מנהיגים אלה מונעים אך ורק ממניעים אינטרסנטיים להיבחר, ולכן הדרך המדינית שלהם היא גיבוב של סמלים ואמירות פופוליסטיות של יועצי תקשורת. אמירה חברתית-אידיאולוגית אמיתית דורשת אומץ ומנהיגות, במיוחד כאשר היא לא אופנתית באקלים הקפיטליסטי הניצי שנוצר כיום בארץ. ההבדל בין המנהיגות של העבר למנהיגות של היום, נובע מכך שמנהיגי השמאל בעבר רצו להנהיג את העם ולהוביל לבנייה של חברה טובה ובטוחה יותר, לעומת המנהיגים של היום שעסוקים בהצגת עמדות, שאמורות להוביל אותם לשלטון, ולכן מונהגים על-ידי העם. גישה זו נכשלה פעם אחר פעם, כאשר ניתן לראות שמפלגת העבודה בראשות ברק הולכת ומתמוטטת, ככל שהיא מתרחקת מהאידיאולוגיה שלה ומאמצת עמדות כלכליות וביטחוניות פופוליסטיות. לצערי, כך גם צפוי להיות העתיד של התארגנויות פוליטיות, כמו השמאל הלאומי שמסרב לקבל על עצמו קו אידיאולוגי חברתי ומסתפק באימוץ סיסמאות שנאה, שרק מפצלות את השמאל ופוגעות יותר במרקם של החברה הישראלית.

מנהיגות אמיתית היא מנהיגות שמובילה את העם, ולא אחת שמובלת על ידו. אולי כדאי שמנהיגי השמאל יאמצו את דבריו של בן-גוריון: "אינני יודע מה העם רוצה, אבל אני יודע מה העם צריך".