"מסמך גלנט": חמש הערות

הנקודה הקודמת מובילה אותנו למי שאשם בבלגאן הזה: אהוד ברק. הוויכוח שהתחולל בשבוע שחלף סביב החלטתו לפתוח בהליך מינוי הרמטכ"ל הבא שישה חודשים לפני תום כהונתו של גבי אשכנזי, נראה כעת באור שונה לחלוטין.

יפה מאוד שברק רוצה לקיים הליך מסודר. כך צריך להיות. אבל חצי שנה? אי-אפשר לסגור את זה בשבועיים? בחודש? הרי ברק מכיר היטב את האלופים המועמדים, ומן הסתם גם בנימין נתניהו מכיר אותם. קורות החיים שלהם ידועות, נקודות היתרון והחולשה שלהם מוכרות. אז בשביל מה צריך כזה הליך ארוך?

כעת גם ברורה התוצאה: כאשר ההליך כל כך ממושך, הוא ממש מזמין הדלפות והשמצות וקמפיינים ואולי גם עבירות פליליות של זיוף ומרמה. כעת לא רק שצמרת צה"ל תעסוק במשך חצי שנה בספקולציות ובניחושים; היא תצטרך להתמודד גם עם האשמות וחשדות.

כאשר משרד הביטחון וצה"ל נאבקים על תקציביהם, הם יודעים לצייר בצבעים חיים ומפחידים את כל האיומים הרובצים לפתחה של המדינה. אך מהם האיומים הללו לעומת הקידום האישי, שהוא כנראה הזירה העיקרית בה יעסקו במטכ"ל בחודשים הקרובים. אם שר הביטחון לא מבין עדיין את הנזק העצום שהוא גורם, על ראש הממשלה להתערב מיד כדי להפסיק את הפארסה.

השאלה האם המסמך המתיימר לתאר את הקמפיין של האלוף יואב גלנט לתפקיד הרמטכ"ל הוא מקורי או זיוף, חשובה מאוד. נעסוק בה מיד. אבל יש נקודה חשובה עוד יותר: אפילו אם מדובר בזיוף, הזייפן יצא מתוך ההנחה – הנכונה כנראה – שהמסמך לא ייראה על פניו חסר בסיס.

מה יש לנו כאן? טענה לפיה אלוף בצה"ל מעסיק משרד יחסי ציבור על-מנת להגיע לכס הרמטכ"ל. איש לא קפץ ואמר: לא יכול להיות. נניח שהמסמך היה מתאר מצב בו אלוף בצה"ל מתכנן להציע שוחד לשר הביטחון; איש לא היה מאמין בו אפילו לרגע, ובצדק. אז למה אנחנו מוכנים לקבל את האפשרות ששכירת יחצ"ן היא כן סבירה? משום שאנחנו מאמינים שזה ייתכן.

זהו החטא הקדמון, זהו החטא החמור ביותר: העובדה שאנחנו מוכנים להאמין שאלוף כלשהו יפעל בדרכים כאלו על-מנת להפוך למפקד הצבא. ומן הסתם, כך עלינו לחשוב, הוא אינו המתמודד היחיד העשוי לפעול בדרכים כאלו. אם כך (בין היתר) ייבחר הרמטכ"ל הבא, זה לא רק עצוב מאוד; זה מסוכן מאוד.

האמצעים הטכנולוגיים המודרניים מאפשרים לזייף מסמכים בצורה הרבה יותר פשוטה מצד אחד, ומתוחכמת מצד שני. פשוטה – מבחינת המאמץ הנדרש; תנו לפוטושופ לעשות את העבודה. מתוחכמת – מבחינת התוצאה והקושי להבחין בין מקור לזיוף.

זה אומר, שכל עיתונאי שמקבל כיום מסמך, חייב להיות הרבה יותר זהיר מאשר רק לפני חמש או עשר שנים. בהנחה שהוא אינו מקבל את המסמך המקורי עצמו (מה שעלול לסבך אותו בשימוש ברכוש גנוב), הוא יתקשה לבחון את אמיתות המסמך באמצעים של זיהוי פלילי, כגון כתב יד או גיל הנייר. לכן, עליו לבחון את המסמך מצד תוכנו ומצד מקורו.

בהקשר של פרשת גלנט, כבר עמדנו על כך שמצד התוכן – המסמך עשוי לשקף מציאות. לכן, נותרה שאלת המקור, אמנון אברמוביץ' אמר שהוא סומך לחלוטין על המקור שלו – אם כי מדובר במי שאינו מעורב ישירות בנושא. וכאן יש כנראה בעיה.

נניח שהמקור הוא מישהו במשרדו של אייל ארד או בלשכתו של יואב גלנט. תסכימו אתי שזה מצב שונה לחלוטין מאשר אם המקור הוא קצין זוטר בקריה, או אפילו אחד ממקורביו של מתמודד אחר על תפקיד הרמטכ"ל. במקרה הראשון, סביר שהמסמך מקורי, משום שהוא בא לכאורה ממי שמעורבים בכתיבתו ובשימוש בו. במקרה השני, חייבים להתעורר חשדות: כיצד המסמך הגיע אל המקור ומה האינטרס שלו בפרסומו?

אין זה אומר שמסמכים המגיעים מצד שלישי תמיד מזויפים. ממש לא. זה רק אומר שהזהירות צריכה להיות כפולה ומכופלת. וזה גם אומר, שבמקרים כאלו צריך לעשות את הדבר הפשוט ביותר: לפנות למי שלכאורה כתב את המסמך ולבקש את התייחסותו. מובן שתמיד קיימת האפשרות שהחתום על המסמך ישקר. אך זהו אתגר הניצב בפני עיתונאים מדי יום: להבדיל בין האמת לשקר. את הצעד הפשוט הזה לא עשו אברמוביץ' ומערכת החדשות של ערוץ 2.

גם אם המסמך מזויף, עדיין ייתכן שיש כאן סיפור חדשותי חשוב, אבל שוב יש להבדיל בין שני מצבים.

נניח שמאן דהוא זייף את המסמך כדי לפגוע בגלנט. כעת נשאלת השאלה, מה עשה עם המסמך הזה. אם הוא העביר אותו ללשכותיהם של ראש הממשלה ושר הביטחון – זהו מעשה חמור ביותר, שחשוב לחשוף אותו וחשוב עוד יותר לתפוס ולהעניש את העומד מאחוריו.

אבל אם הזייפן העביר את המסמך רק לאמנון אברמוביץ', זה סיפור שונה. נכון שעדיין חשוב לתפוס אותו, אבל הפאשלה המרכזית תהיה של אברמוביץ' ואנשי ערוץ 2. זהו בדיוק המקרה עליו אמרו חז"ל: "לא עכברא גנב אלא חורא גנב" – לא העכבר הוא הגנב, אלא החור בו הוא מסתיר את שללו.

בתסריט בו העותק היחיד של אותו מסמך מזויף נמסר לערוץ 2, כל הסיפור היה נגדע אם הערוץ היה מבצע את הבדיקות הראויות, מגלה שזה זיוף ונמנע מפרסום – או לכל היותר מספר על זה כאחת הזוויות במירוץ לרמטכ"לות. במילים אחרות: הזייפן לא היה משיג את מטרתו – לפגוע בגלנט – בלא הרשלנות של ערוץ 2.

גם אם כל הפאשלות הללו אכן התרחשו, אמנון אברמוביץ' יכול להיות רגוע. לפי תקדים בן כספית, לא יקרה לו כלום.

כספית פרסם לפני כ-15 שנים במעריב סיפור על תיק שתפרו המשטרה והפרקליטות לסוחר הסמים הטברייני יחיעם אוחנה, ואשר הרשעתו הושגה באמצעות סחיטתו של השופט תאודור אור על-רקע פרשת אהבים שניהל עם קטינה. בתוך פחות מיממה התברר שהסיפור כולו בנוי על מסמכים מזויפים, ואוחנה נשלח לכלא.

זו הייתה הפאשלה הגדולה ביותר בתולדות העיתונות הישראלית. קודם כל, הסיפור היה הזוי לחלוטין מצד תוכנו. שנית, כספית לא חשד במאומה למרות שקיבל רק צילומי מסמכים ואפילו לא ראה את המקוריים. שלישית, עורכי מעריב בראשות יעקב ארז לא תהו מדוע הסיפור מגיע דווקא לכתב המדיני ולא לכתב המשפטי, ואף לא טרחו לערב בו את הכתבים הנוגעים בדבר.

מה קרה לכספית? כלום. הוא עדיין הכתב המדיני הבכיר של מעריב ובעל תוכניות טלוויזיה. מה שמלמד, כי העיתונות בארץ יודעת טוב מאוד לערוף את ראשיהם של פאשלונרים – כל זמן שהם אינם באים מבין שורותיה.