רק המחוקק יגן על הילדים

הציבור מתייחס באורח אמביוולנטי להורים רוצחים. כתב על כך כבר בית המשפט העליון: "מעשי המתה של ילדים בידי הוריהם מזעזעים את נפשו של כל אדם שכן הם נתפסים כמנוגדים לאינסטינקט אנושי ראשוני ובסיסי – הצורך של הורים להגן על צאצאיהם. מטעם זה גם, לא פעם, התגובה של אדם מהישוב השומע על ילד שהומת בידי אביו או אמו היא כי מדובר במעשה כה חריג עד כי מצביע הוא על סטיה מהנורמה, המצדיקה תגובה סלחנית..."

על התגובה הסלחנית הזו נבנים שלושה נדבכים בסיפור ההגנה של ההורים הרוצחים, דמויות שטניות שנדמה כי הן שואבות השראה חולנית זו מזו. ראשית, איתי בן-דרור ידע בדיוק מה הוא עושה כשכתב "אני חולה נפש" על תעודת הזהות שלו. השיטה הזו עבדה מצויין בעבור רגינה קרוצ'קוב, האמא שאחזה בראשו של בנה מיכאל, בן הארבע, ודחפה אותו באכזריות לגיגית מלאה מים עד שנפח את נשמתו. כתב האישום המקורי כנגד קרוצ'קוב בעוון רצח - עבירה שעונשה מאסר עולם - הומר בעיסקת טיעון כיוון שקרוצ'קוב טענה לאי-שפיות. עוד שש שנים בלבד יש לקרוצ'קוב עוד להמתין ואז היא תצא לחופשי, ותוכל אפילו להביא עוד ילדים לעולם.

בשיחה עם פרופ' טיאנו, הפסיכיאטר שהעיד להגנתה במשפט, סיפרה קרוצ'קוב שלאחר שהיא שמעה על שני מקרים דומים של אמהות שרצחו את ילדיהם, היא תכננה לבצע את המעשה הנוראי ולשים קץ לחייה. והנה, גם את הנדבך השני, שיטת ניסיון ההתאבדות, אימץ בן-דרור. הוא סיפר שהוא נטל גלולות כדי לשים קץ לחייו, אך כפי שלא נמצאו עדויות ל"ניסיון ההתאבדות" של קרוצ'קוב לא נמצאו כל סימנים לנטילת הגלולות בדמו של בן-דרור.

והנדבך השלישי בהגנה העתידית של בן-דרור גם הוא ידוע מראש - סיפור מצוקה אישית או סכסוך גירושין. האיש המתועב הזה כבר סיפר שהוא חשש שאמם של הילדים תמנע ממנו לראות אותם, ויש לשער שהוא יעלה סיפורים נוספים. בן-דרור ידע למה הוא מכוון: כתבה אוהדת לקרוצ'קוב שהופיעה באחד העיתונים, גילתה אמפתיה אליה בהתחשב במצבה הכלכלי שהדרדר בעקבות הגירושין, ולמצב רוחה הירוד שהושפע מכך שגרוש שלה התגורר ברחוב ממול, יחד עם אשתו הצעירה.

הרוצח של עומר, רוני ואור, הוא אביהם. אבל, מי שחתם על עיסקת הטיעון בעבור קרוצ'קוב, וגם מי שהתגייס לספר את סיפור מצוקתה האישית, כמו מי שסיפר את סיפורה של בוריסוב, אם רוצחת אחרת, הם אלו שנתנו לרוצח השראה וחיזוק, ונטלו מהילדים האלו כל סיכוי.

בדיקה של ספר החוקים בישראל מגלה שהגישה הסלחנית כלפי אלימות של הורים כלפי ילדים חלחלה גם לשם.

יש סעיף בחוק המתיר כמעט את דמם של תינוקות עד גיל שנה במקרים בהם האם סובלת מדיכאון בעקבות לידה או הנקה. הסעיף הזה אפילו לא קורא ליצור האנושי הזה שנולד וחי והומת על-ידי אמו בשם תינוק, אלא ולד, מונח שהמשמעות המילונית העיקרית שלו היא צאצא של בעל חיים, או עובר במשך השליש השני של ההריון.

מעניין לציין כי החוק קובע החמרה מיוחדת בעונשם של מי שפוגעים בהוריהם או בסבים ובסבתות שלהם. יש סעיף בחוק הקובע שמי שגרם במזיד (ואפילו ללא כוונה תחילה) למותם של אביו או אמו, סבו או סבתו, יאשם ברצח ועונשו יהיה מאסר עולם בלבד. אבל למרות שילדים הם חלשים הרבה יותר ממבוגרים, אין דרישה מחמירה דומה למי שממית במזיד את בנו או בתו. צריך לומר זאת בבירור, לו הייתה דרישה כזו בחוק, לא היה ניתן להקל כך עם קוריצו'ב.

יחד עם זאת, הבעיה אינה רק בחוק. הבעיה היא גם בתקשורת אשר חלק מחבריה מגלים יחס אוהד לאמהות רוצחות, שהיו, או שלא היו, במצוקה בשעה שרצחו את ילדיהן. הבעיה היא גם בפרקליטות שחותמת עסקות טיעון שמעודדות את הרצח הבא. הרי אי-אפשר להעמיד איש מוסר ליד כל תובע שחותם על עסקת טיעון המנוגדת לשכל הישר עם הורה רוצח. אבל אפשר וצריך לתקן את החוק, כדי לגרום לכך ששיטת שלושת הנדבכים הזו לא תעבוד, ושאף הורה רוצח לא יוכל לבנות כך מראש את הגנתו בדם קר.