כל פסיכולוג מתחיל יוכל, מן הסתם, להעיד כי מערכות היחסים המעורערות שבין ראש הממשלה לשר החוץ שלו ובין שר הביטחון לרמטכ"ל לא רק פוגמות במינהל התקין - הן גם מעידות על אינפנטיליות לשמה של בעליהן.
סוד גלוי הוא כי בין
בנימין נתניהו ל
אביגדור ליברמן רובצת תהום עמוקה, מאז שאיווט פנה זה לו עורף, אחרי שביבי היה זה שטרח להכניסו למים הסוערים של הפוליטיקה. מי שהיה משרתו הנאמן של ראש הממשלה ועושה דברו הרים יום בהיר אחד ראש והקים מפלגה חדשה, שנועדה להראות לו מאיפה, בדיוק, משתין הדג.
ואומנם, מאז הקמתה של "ישראל ביתנו" לא פסקו המריבות, ולו לרגע, בין השניים, כשאיווט מצליח לתמרן את ביבי כמעט בכל נושא אקוטי העולה להצבעה בממשלה. וגם כשעל פניהם מתיישרים ביניהם ההדורים - הם מתרופפים מהר מאוד ובסופו של דבר מתפרקים.
בלתי הפיך
זה מה שקורה, למשל, ערב ביקורו המדיני של נתניהו ביוון, כשליברמן הוא זה שמנסה, בכל מחיר, לטרפד ולהכשיל את הביקור בעיצומי משרדו. במסגרת העיצומים האלה הוכרז כי השגריר לא יקבל את נתניהו בשדה התעופה ואיש משרד החוץ לא ינקוף עבורו אצבע. מעבר לחבלה המכוונת של שר החוץ בביקור, הרגיש כל כך לעת הזאת לישראל, יש בה גם נזק תדמיתי לשני האישים בפרט ולמדינה כולה בכלל.
אותם דברים אמורים, וביתר שאת, במערכת היחסים העכורה ששוררת בין שר הביטחון לרמטכ"ל, גם כשהשניים מנסים, על פני השטח, לטייח אותה. אין זאת כי אם
אהוד ברק עושה כל שביכולתו כדי לפגוע בתדמיתו של
גבי אשכנזי ולתקוע לו סכין בגב. כך, למשל, בשעה שהשניים אינם משדרים על גל אחד, מקיים שר הביטחון שיחות, בטרם עת, עם המועמדים לרשת את הרמטכ"ל, בעוד בית המשפט נדרש להשהות אותן.
לא כך אמורים הדברים להתנהל במדינה מתוקנת. אחרי ככלות הכל מדובר באישים הממלאים תפקידי-מפתח רגישים, כשגורל המדינה הוא זה שנתון בידיהם והנזק שהם גורמים לעצמם ולמדינה עלול, בסופו של דבר, להיות בלתי-הפיך.
