שלום על תל אביב

"השלום שלכם עם הפלשתינים תקוע ולא הולך לשום מקום" - אמר הנשיא ברק אובמה בקול משועמם, מרים את רגליו על השולחן ושם את ידיו מאחורי העורף. "צריך רעיונות חדשים."

אני טוב ברעיונות חדשים. בכל פעם שאני חושב על בעיה צצים לי רעיונות חדשים איך אפשר להתגבר עליה. לפעמים הרעיונות כל כך טובים עד שאחרים מממשים אותם.

חשבתי על מה שאובמה אמר. שמתי את רגלי על השולחן שלפני, נזהר לא להפיל את צלוחיות הבסקוויטים וספלי הקפה שהתקבצו על השולחן שלי כדי לשמור את השולחן של אובמה נקי וכשיר לרגליים הארוכות שלו. הנעליים השחורות שלו אותתו לי בהשתקפות נצנוצי הנברשת המפוארת שהשגיחה עלינו מעל התקרה באלפי עיני הזכוכית שלה. את התרגיל המבריק של הרמת רגליים על השולחן חתמתי עם השענות אלגנטית על משען הכורסא הנוח ושילוב ידי מאחורי העורף כאות הזדהות עם הנשיא העממי.

"אין בעיה. יש לי רעיון חדש" - אמרתי לפני שהרעיון התגבש ממש במוחי. "מה דעתך שנסכים לתת לפלשתינים מדינה שתשתרע החל מאל-עריש בגבול מצריים ועד צפון תל אביב?".

אובמה הרים את גבותיו מופתע באמת. "אתה מוכן לתת להם את תל אביב?". עכשיו כבר גלשתי על הגל הגואה של רעיונות. "בוודאי. זה ייתן להם כל מה שהם צריכים להקמת מדינה שתוכל להתקיים לצידנו בשלום."

"כן, אני רואה למה אתה מתכוון". לאט לאט אובמה מהרהר, ואני ראיתי שהוא מתחיל להיתפש לרעיון, "תהיה להם רציפות, גבול עם אומה ערבית מתונה כך שלא ידחפו להרפתקאות מלחמתיות, גישה לים...".

"ובעיקר את כל הכוח הכלכלי של ישראל שמתרכז כיום בתל אביב רבתי" - הוספתי מזין את גחלי ההתלהבות הלוחשים של אובמה.

אובמה הוריד את רגליו מהשולחן ואני ראיתי בכך סימן להתעניינות רצינית. הוא נרכן לעברי "wonderful". כאשר אובמה אומר wonderful באנגלית זה לא רק בגלל שהוא חלש בעברית, זה בהחלט מצביע על כך שהוא מתחיל להתלהב. העיניים שלו נצצו, כאילו שמע זה עתה שהוא נבחר לכהונה שנייה.

"אתה חושב שאפשר יהיה לשכנע את החברים שלך בקואליציה, כי אני בטוח שהפלשתינים יקפצו על ההצעה." אני לא הייתי כל-כך בטוח שהם 'יקפצו על ההצעה'. היפה בהצעה הזו היה שאם הם באמת רוצים מדינה שתחיה בשלום לצד ישראל ולא פשוט לחסל את ישראל, אז אין להם הצעה טובה מזו. שום תירוצים על מדינה שהיא כלא אחד גדול ושאין קשר רציף בין חלקיה ושישראל שולטת עליה.

פתאום הופיע קמט דאגה על פניו של אובמה: "ומה יהיה על ירושלים?".

"אנו ניתן גישה חופשית למאמינים. כבר הוכחנו בעבר שאנו היחידים באזור שמאפשרים חופש פולחן."

"כן..." - אותו מבט מהורהר "אך הם עומדים על כך שירושלים תהיה הבירה שלהם."

"טוב, הם יאלצו לוותר, כי בעצם אף פעם לא היה עם פלשתיני ולא מדינה פלשתינית ולכן גם ירושלים לא הייתה מעולם בירה פלשתינית. לעומת זו ירושלים היא בירת הנצח של העם היהודי ואין טעם בארץ ליהודים ללא ירושלים משאת נפשם שהייתה הבירה שלהם לפני שלושת אלפי שנה ומאז ועד היום."

כל זאת אמרתי בנשימה אחת ובנימה פסקנית. כאן אין מקום לפשרות. "ומחוץ לזאת ירושלים נמצאת בגב ההר והמדינה המוצעת לפלשתינים היא בשפלה."

חרך צר נפתח בדלת ודרכו צץ ראש אישה מלא תלתלים. "סליחה, אבל מחכים לך לפגישה הבאה." צייץ הראש. אובמה עשה תנועה חסרת סבלנות שאפשר היה לפרש אותה כ: 'חכי עוד רגע' ופנה אלי: "מה דעתך שניפגש מאוחר יותר, אני אצרף את מזכירת המדינה ושר הביטחון ואתה תוכל לצרף את מי שאתה רוצה." לא רציתי לצרף אף אחד בשלב זה, רציתי לחשוב על הנושא בעצמי.

גם במטוס בדרך הביתה לא דיברתי על ההצעה. ישבתי לי שם שותק ומהרהר.

הסוד מתגלה

פרסתי בפני חברי הקבינט את התוכנית שהגיתי והסברתי את ההיגיון בתוכנית. 'רצועת עזה', אמרתי, 'היא עובדה קיימת שאין אדם בר דעת יכול לחשוב שהיא לא תמשיך להיות מדינה פלשתינית.' לכן המדינה הפלשתינית יכולה להתרחב רק לכיוון השפלה כדי שתהיה לה רציפות, האלטרנטיבה היא או שתי מדינות פלשתיניות, או מדינה החותכת את מדינת ישראל כך שגם לנו לא תהיה רציפות.סקרתי את פני חברי.

אביגדור הנהן. "רעיון מצוין, גם אם קשה לביצוע. החלק הקשה במימוש הרעיון הוא חילופי אוכלוסיה של מיליון וחצי אנשים." אהוד נראה כאילו יש לו עצירות. פניו המכורכמים הביעו התנגדות שאינה מוצאת עדיין את המילים המתאימות. חברו לסיעה בוזי ימצא מילים מאוחר יותר, הרבה מילים קשות. דן התנגד בהיסוס "אם אתה נותן את כל הכוח הכלכלי של ישראל לפלשתינים אנחנו מסתכנים בהרס המדינה, לא פחות."

שמתי לב לניסוח. אני זה שנותן ומסכן את כולם ולא הוא. לעזרתי נחלץ משה: "הכוח הכלכלי נקבע על-ידי האנשים ולא מבנים עם מכונות פקס מתקתקות." בני הוסיף לחזק מהאגף: "אם הם לא יסכימו, הרווחנו דעת קהל, אם הם יסכימו יישארו כל הערים הקשורות להיסטוריה והמסורת שלנו וכל גב ההר בידנו. מהר מאד נשקם את הכלכלה."

טוב, בקבינט העברנו את ההחלטה בקלות. השלב הבא – הממשלה. אך כבר למחרת התבשרתי על הפגנות סוערות בתל אביב בעקבות פרסום הכולל התקפות מרושעות בכל אמצעי התקשורת. הסוד דלף. לא הייתה ברירה ויצאתי לתקשורת. אישרתי שמתגלגל רעיון כזה, אך הוא רק מחשבה ראשונית. טענתי שהפתרון הזה מתאים גם לשמאל וגם לימין. הימין יקבל את משאת נפשו לחזור לארץ יהודה, ערש מולדת העם על גב ההר, ואת הערים העתיקות, חברון בית לחם שכם ובעיקר ירושלים. השמאל ישמח בוודאי על שלום של קבע בין ישראל עם רוב יהודי מוחץ ובעל גבולות ברי הגנה, לבין מדינה פלשתינית רציפה ובעלת תשתית מודרנית שתאפשר לה לשגשג. מדינה הגובלת במצרים המתונה שממערבה הים על שני נמליו, ושדה תעופה בינלאומי בלוד. חתמתי בתקווה שאותם אנשים ליברלים שתמכו בכינוס יהודים מגוש קטיף לגבולות המדינה, וחושבים גם היום שחייבים להתכנס בגבולות המדינה כדי לייצור רוב יהודי, יתמכו בכינוס לגבולות החדשים של המדינה בגב ההר.

הנאום לא עזר.

דיון לוחץ

אובמה הזמין אותי ואת מחמוד עבאס לדיון משותף בתוכנית שעכשיו כבר ניכס אותה לעצמו.

מחמוד עבאס ניסה תחילה להתחמק מהתחייבות, והעלה השגות לגבי גורלם של האזרחים הערבים בישראל לגבי זכות השיבה ועוד. עניתי עליהן אחת לאחת בסבלנות. האזרחים המוסלמים יישארו במקומותיהם, הם ומנהיגיהם מצהירים תמיד שהם בראש ובראשונה פלשתינים לכן מקומם במדינת פלשתין. האחרים יוכלו לבחור אם להישאר או לעבור יחד עם היהודים לגב ההר. כאשר הדיון נמשך ומחמוד עבאס העלה עוד ועוד השגות, אובמה הראה סימנים של רוגז. מחמוד עבאס שינה טקטיקה והציע שיפורים בתוכנית. "ירושלים תהיה בירת פלשתין ומובלעת ברוחב 3 קילומטרים בצמוד לכביש 1 תחבר אותה עם מדינת פלשתין." התנגדתי בתוקף. אובמה ניסה לחזור לפתרון קלינטון בנושא ירושלים, אך כאשר ציינתי בפניו שמובלעת כזו נוגדת את הרעיון של מדינה רציפה ברת הגנה, הוא הסכים לתמוך בי. הרעיון הבא היה ליישב את מדינת פלשתין החדשה בפזורה הפלשתינית תחילה לפני שנעביר את תושבי גב ההר. רעיון זה נדחה על הסף בידי אובמה שהחל לאבד את סבלנותו. האיש צעיר מכדי להיות נשיא, אך במקרה זה הדבר סייע לי. מחמוד עבאס פנה כנראה לקלף האחרון "האם תשאירו את כל הנשק הצבאי?".

"בוודאי שלא. נשאיר כמובן את כל הבסיסים כולל מפקדת הצבא – 'הבור' בתל אביב, אך הנשק ילך עם החיילים להגן עלינו בגבולות המדינה החדשים."

"אם כך, הפחד שלנו הוא שאחרי ביצוע חילופי האוכלוסיה תתקפו אותנו מההר ותכבשו מחדש את כל השטח שניתן לנו."

הבטתי בו בפליאה: "דבר כזה באמת לא עלה בדעתי. אנו לא עושים שלום כדי לתקוף מאוחר יותר. אך אני בטוח שאפשר יהיה למצוא פתרון שיניח את דעתכם."

חצי שנה של דיונים מתישים, וויתורים נוספים שנתנו לפלשתינים את כל השפלה עד חיפה. מחמוד עבאס ניסה לענות בשלילה על כל פתרון, אך בסופו של דבר אובמה התפרץ בכעס וכמעט הכריח אותו פיזית לחתום על ההסכם.

סיימתי את סיפורי והסתכלתי על האיש הגברתן שעמד מאיים מעלי. הוא שבר את שתיקתו ואמר שעכשיו הוא מבין. ראיתי בזאת סימן טוב וניסיתי להתרומם אך הוא סימן לי להישאר על הקרקע. ניסיתי להתיידד: "מי הזמין את החוזה? לא יכול להיות שהפלשתינים. הם קבלו מדינה מפותחת, רציפה ופתוחה לעולם."

הגברתן הנהן: "כן, הם וגם התל אביבים שמוכנים לוותר רק על בית שלא שלהם." הוא לא היה איש של דיבורים. הוציא אקדח וירה בי שלוש יריות בראש.