האם מדינות ערב ויתרו על הפלשתינים?

התחושה בקרב הפלשתינים בשטחים היא כי הם נותרו לבדם בשלב הקריטי של מאבקם להקמת מדינה פלשתינית עצמאית שבירתה ירושלים.

הם משוכנעים שמדינות ערב נטשו אותם, שהנשיא אובמה בגד בהם ומשיקולי בחירות פנימיים עבר לתמוך בעמדותיו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. הם בתחושה של בידוד בעיצומו של המאבק המדיני נגד ישראל.

האופציה הצבאית נגד ישראל כבר איננה קיימת, מדינות ערביות שהיו במעגל הסכסוך הישיר עם ישראל כמו מצרים וירדן חתמו עימה על הסכמי שלום ואפילו הפלשתינים עצמם חתמו על הסכם עקרונות עם ישראל הידוע בכינויו הסכם אוסלו.

קריסת המשא-ומתן המדיני בקמפ דיוויד 2000 הביאה לאינתיפאדה השנייה שעליה שילמו הפלשתינים מחיר יקר מאוד. צה"ל שב וכבש את שטחי הגדה שמהם נסוג במסגרת הסכם אוסלו, הם איבדו את מנהיגם הכריזמתי יאסר ערפאת ורצועת עזה נפלה לידי ארגון החמאס המשרת את האינטרסים האזוריים של אירן.

בהעדר אחדות לאומית ועם פיצול גיאוגרפי ופוליטי עמוק הם צריכים לנהל מאבק מדיני עם ישראל כדי להשיג את שאיפותיהם הלאומיות. כל זאת כשהם לבדם במערכה.

האופציה הצבאית האלימה איננה קיימת למעשה, ישראל שולטת בכל שטחי הגדה ומזרח ירושלים באופן מלא והפלשתינים נאלצו להסתפק בסוג אחר של מחאה שלה הם קוראים "אינתיפאדה עממית בדרכי שלום", מחאה באמצעות הפגנות, תהלוכות, ידויי אבנים ובקבוקי תבערה ללא שימוש בנשק חם. המחאה הזו לא הובילה אותם לשום מקום.

גם מתקפת הדה-לגיטימציה לישראל שבה פתחו בכל רחבי העולם לא הביאה להקמת המדינה הפלשתינית שלה קיוו.

יו"ר הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס חושש מאוד מהחמאס השואף להשתלט גם על הגדה המערבית ולהפיל את שלטונה של הרשות הפלשתינית. לכן עבאס מחפש גיבוי ערבי למהלכים שלו. מעין "מטרייה" שתיתן לו הגנה מפני הביקורת הקשה של מתנגדיו הפוליטיים, בניגוד ליאסר ערפאת שטבע את המונח "עצמאות ההחלטה הפלשתינית" ודבק בו בעקביות.

לכן, הוא רצה את גיבוי הליגה הערבית בעניין חידוש המשא-ומתן הישיר עם ישראל. אלא שמדינות ערב, הנתונות אף הן ללחציה של ארה"ב, השיבו לו כי עליו לנהל את המערכה המדינית של הפלשתינים מול ישראל לבדו וכי הם לא יעשו זאת עבורו. הן העבירו את הכדור למגרשו ואמרו לו כי ההחלטה להיכנס למשא-ומתן הישיר עם ישראל נתונה בידו בלבד. כך נותר מחמוד עבאס לבדו במערכה.

מבחינת הפלשתינים לא רק מחמוד עבאס הופקר לבד במערכה על-ידי מדינות ערב אלא העם הפלשתיני כולו. המצב הכלכלי של תושבי הגדה אומנם השתפר בשנה האחרונה ורמת החיים עלתה אך מצבה הכלכלי של הרשות הפלשתינית הוא קשה מאוד.

ועידת הפסגה הערבית האחרונה בלוב החליטה על סיוע כספי לפלשתינים בסכום של 500 מיליון דולר אך הפלשתינים קיבלו מעט מאוד מהסכום הזה.

מדינות ערב פשוט התנערו מההתחייבות הזו כפי שעשו חלק מהמדינות התורמות לפלשתינים.

הגירעון הכספי יביא לכך שלא ישולמו המשכורות לעשרות אלפי המשפחות של הפקידים הפלשתינים וייעצר תהליך הבנייה של המוסדות הפלשתינים על-פי תוכניתו של ראש הממשלה סלאם פיאד.

רק ארבע מדינות ערביות עמדו בהתחייבויותיהן הכספיות לרשות הפלשתינית: מצרים, ירדן, קטר וסעודיה.

העובדה ששאר מדינות ערב מפגרות בתשלום התחייבויותיהן הכספיות לרשות הפלשתינית מעוררת אצל הפלשתינים את התחושה כי הן נטשו אותם. התסכול אצל הפלשתינים הוא רב. במיוחד בכל מה שקשור לסיוע הכספי שאמור היה להגיע לחיזוקה של מזרח ירושלים.

הפלשתינים שואלים את עצמם האם מאבקם לשמירה על הצביון הערבי והמוסלמי של מזרח העיר ועל מסגד אל-אקצה הוא עניין פלשתיני בלבד ולא גם עניינה של "האומה הערבית" קרי, מדינות ערב.

מבחינתם הסיוע הכספי לפלשתינים הוא חובה המוטלת על כל ערבי ומוסלמי. לכן, הרווחים מאוצרות הטבע של מדינות ערב דהיינו מהנפט, חייבים להיות מופנים בראש ובראשונה לתמיכה "בפלשתינים הנאנקים תחת הכיבוש הישראלי". זה לא קורה... הבעיה שבמדינות ערב רואים זאת אחרת.

במצוקתם, נזכרים הפלשתינים בערגה ביאסר ערפאת. כיצד הוא עמד בפני הלחצים של ארצות הברית ומדינות ערב בסיטואציה דומה בשנת 2000. כיצד העז ערפאת לפוצץ את פסגת קמפ דיוויד ולהגיד "לא" לנשיא קלינטון. מבחינת הפלשתינים ערפאת עמד בגבורה בפני הלחצים השונים ושמר על העקרונות הפלשתינים (ת'וואבת-בערבית) מבלי לוותר על ה"קווים האדומים".

האם מחמוד עבאס קורץ מאותו החומר? האם יוכל לעמוד בפני לחצי ממשל אובמה ומדינות ערב או שיתפשר?

התקווה הפלשתינית היא שכן, שמחמוד עבאס ישמור על כבודם ושאיפותיהם הלאומיות של הפלשתינים ולא ייכנע ל"בוגדנות" של מדינות ערב. הזמן יעיד האם מחמוד עבאס עמד במבחן...