אם תרצו דמוקרטיה

ומן הצד השני, ההכחשה הגורפת, התעלמות הנהלות האוניברסיטאות מקיום התופעה, שכאמור לא החלה עם פרסום דוח "אם תרצו", אלא קיימת כבר מזה שנים רבות באין מכהה, מלמדת על כי הנהלות האוניברסיטאות (כולל "חבורות" הנאמנים של אותן האוניברסיטאות) יודעות גם יודעות על אודות מעשי הנבלה הנעשים תחת אחריותן, אך מנימוקיהן הן, שאינם אתיים, מוסריים או ענייניים, מסכינות עם התופעה, עוצמות עין ואינן רואות צורך לעצור בעדה בעודה באיבה, ומכאן שמועלות הן בתפקידן ואינן ראויות לשמש בו. דהיינו - גם ההנהלות המופקדות כנאמן כלפי הציבור בישראל על חינוך והשכלת ילדינו, גם הן שותפות לאונס אקדמי, לטוטליטריות אינטלקטואלית ולחתירה נגד זכויותיהם הלגיטימיות של הסטודנטים לקבל חומר לימודי הנקי מהטיות פוליטיות.

המדהים הוא כי ההנהלות פונות להכפשות גורפות נגד ה"שליחים" ודוחותיהם במקום לפנות פנימה ולבחון מעשיהם, או מדויק יותר - אוזלת ידם באשר לכל האמור בדוחות. גבהות הלב והיוהרה, הזלזול והבוז באלה ה"מעזים" למתוח ביקורת לגיטימית, הניסיון הנואל והאווילי בעליל של המבוקרים בנוסח "אני ואפסי עוד", המחשבה המדריכתם כי הינם מעל כל ביקורת - הם המעוררים השתאות של אי-אמון ובוז עמוק.

לאור האמור, הרי שהמאבק להשבת ה"חופש האקדמי" לאשורו באוניברסיטאות, אל לו להיות מופנה אך כנגד המרצים הסורחים, אלא גם כנגד אלו שעליהם מוטלת האחריות המקצועית, הארגונית והמיניסטריאלית לתכנים מעשירים, רחבי-אופקים ומאוזנים בכיתות, ואלו הן הנהלות האוניברסיטאות. יש להשיב לתלם הדמוקרטי את ההנהלות הסורחות, ממש כפי שיש להשיב המרצים הסוטים.

הפתרון הינו פשוט, יחסית: בדיקת תוכנית הלימודים (סילבוסים) הינה חיונית וחייבת בפיקוח שוטף, הן פרטני והן סטטיסטי, אשר תבוא מטעם משרד החינוך ולא מטעם ארגונים חוץ-פרלמנטריים. אליה וקוץ בה, מעקב סטטיסטי אינו מדד משביע-רצון סופי על-מנת לעמוד על אופי וטבע ההרצאה של מרצה זה או אחר, באשר קיים פער בין אותו שמצהיר המרצה כנושא הלימוד לבין הנאמר בחדר ההרצאות. על כל האוניברסיטאות, בתיאום עם המועצה להשכלה גבוהה ומשרד החינוך שהגיע זמנו זה מכבר למלא תפקידו הציבורי בשטח זה, לקבוע צוות מפקחים בלתי תלוי, חיצוני לאוניברסיטאות, אשר באורח אקראי (רנדומלי) אך רציף כל השנה, יעבור בחדרי ההרצאות (הן בגלוי והן בעילום שם) ויהיה נוכח שם מדי פעם בפעם בהרצאותיהם של המרצים ה"בעייתיים", יבחן את הנאמר בכיתה ויתעד הערותיו.

בנוסף, על כל אוניברסיטה למנות נציב תלונות סטודנטים חיצוני לאוניברסיטה (והדגש הוא על 'חיצוני'), במסגרת משרד החינוך, אשר אליו יוכלו הסטודנטים לפנות בתלונות בלא מורא עליהם מהנהלת האוניברסיטה או אי מי ממרציה (בכל הכבוד, לאור המתרחש באוניברסיטאות, אין לבטוח בדיקן הסטודנטים). אין לפסול ואף חיוני הוא כינון "משוב סטודנטים" לגבי איכות החומר והמרצה בכיתות, ולעמת ה"משוב" עם דוחות המפקחים הנוכחים בכיתות.

חיוני הוא מאין כמוהו לאוורר, לתקן ולעדכן את הקודים האתיים של האוניברסיטאות ולהפכם לקוד אתי כולל, אחיד ומוסכם למרצים ולהנהלות האוניברסיטאות, המחייב את כלל מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, כאשר "המועצה להשכלה גבוהה" תהיה ממונה על ביצועו ותמנה נאמן המועצה בכל אוניברסיטה אשר ידווח ויעביר דוח חצי-שנתי על אודות חריגים.

אלו גם אלו יחברו דוח חצי שנתי מאוחד באחריות משרד החינוך, על אודות ממצאיהם, אשר יוגש למועצה להשכלה גבוהה ולשר החינוך, אשר זה מצידו יציגו בוועדת החינוך של הכנסת באורח סדיר. הן משרד החינוך והן ועדת החינוך של הכנסת יחויבו לפעול בהתאם לממצאים ולדווח על כך מדי תום שנת הלימודים לממשלת ישראל ולעומד בראשה. הממצאים יוצגו לציבור באורח סדיר בפרסומי משרד החינוך ודרך תקשורת ההמונים.

מרצה (או הנהלה) שסרח לעומת האמור בקוד האתי, יוזהר ותינתן לו הזכות להסביר עצמו וכן כמובן לתקן דרכיו. המרצה יפוטר לאלתר במידה שיימצא סורח בפעם השלישית. תקנון האוניברסיטאות ישקף את הנוהל החדש וכל מרצה יהיה חייב בחתימתו על התקנון (האתי) הזה כתנאי מקדים לקבלתו לעבודה.

ומכאן, שוגה משהו ארגון "אם תרצו" בדרך (לא במהות) בה הינו מנהל את המאבק הצודק מאין כמוהו בשם כולנו, בשם עם ישראל, באשר יוצא הוא נגד אנשים ודעותיהם במקום לשים את האצבע על מוקד הבעיה והיא - מעשיהם במסגרת תפקידם כנאמנינו לחינוך ולהשכלת ילדינו. אין המדובר בהבדל סמנטי, ההבדל הינו מהותי. אפשר שהתוצאה תהיה אותה התוצאה, דהיינו - פיטורי מרצים סורחים, אך הסיבות לכך חייבות לבוא מתכני הלימוד ולא מפאת דעותיהם.

סינון מרצים בהתאם לדעותיהם הוא פסול, מה גם שאינו אפשרי באשר אך האל "בוחן כליות ולב", וממילא אל לנו לצאת נגד דעות אלא נגד מעשים, ואלו הם תכני הלימוד באולמות ההרצאות.

אל לנו לעסוק בניהול "רשימות מלאי", המונה כמה מרצים הם שמאלנים וכמה הינם ימנים. יהיה מספרם של אלו גם אלו אשר יהיה, אל להם, הן משמאל והן מימין, להשליט דעותיהם הפוליטיות בחדרי הכיתות.

מרצה שאינו מסוגל לשים מחסום בין מאווייו האישיים לבין החומר עליו הוא מרצה בפני תלמידיו, מרצה שאינו מסוגל לאיזון ולאובייקטיביות ללא תלות בדעותיו האישיות, ממילא אינו ראוי להרצות ו"לחנך" את צעירינו, והיוצא מכך כי אינו ראוי להיות מרצה באוניברסיטה ישראלית ועליו לבחור לעצמו מקצוע אחר. באם יסרב להתנהל לפי הקוד הדמוקרטי, הציבורי והאקדמי ולאחר שהוזהר והותרה, אזי יש לפטרו.

אם תרצו –מעורבות קל"ח ובנותיה ב "דוח גולדסטון"
[קישור]

ישראל היום – "תחשבו כמונו, תקבלו ציון"
[קישור]

מוניטור האקדמיה הישראלית
[קישור]

בהתאם לקוד הדמוקרטי אין כל פסול בכך כי מרצים שמאלנים (או ימנים, דתיים, ערבים) ישמשו במשרות הוראה באוניברסיטאות. אין גם כל פסול במידה שפרופסורים מסוימים מחזיקים בדעות שאוזניים תצילנה למשמען, כגון "מדינת כל אזרחיה", דה-לגיטימציה ליהדות ולמחזיקים בה, עידוד לסרבנות, תמיכה בזכות השיבה הפלשתינית לתוככי ישראל ועוד פכים מזעזעים כגון דא. לא בכך נעוצה הבעיה, זכותם של המרצים להחזיק בדעות אלו. למרבה הפתיעה, רבים מתעלמים מבסיסו של הנושא והוא - כי אותם פרופסורים משתמשים במשרת ההוראה שלהם הממומנת נכבדות מכספי ציבור, ומלעיטים - יש אומרים שוטפים מוחם - של תלמידיהם באופן חד-צדדי בדעותיהם האישיות, בעוד שמסרבים בכוונת מכוון לחשוף את התלמידים לדעות אחרות.

ה"אקדמאים" הללו, מוסיפים חטא על פשע ומתנים קבלת ציונים ותארים אקדמיים בכך שהסטודנטים ידבקו אך ורק בקו אותו מכתיב המרצה, ובמידה ש"כשלו" בכך - לא יקבלו ציון עובר באותו קורס אותו הוא מלמד, דהיינו עוסקים אנו בסחיטה נבזית (אפשר שפלילית - ויש לאתגר הבג"צ בכך) של הסטודנטים.

הקוד הדמוקרטי קובע בפירוש כי כל אדם זכאי לדעתו הוא, כמו גם לבטאה בחופשיות מוחלטת (למעט נושא ההסתה נגד יחיד וציבור), ואין לגנותו או לשפטו עקב כך. זהו כלל-ברזל שאל לנו לסטות ממנו, באשר כל סטייה בנושא זה מקעקעת את יסודותינו החברתיים-שלטוניים באורח אנוש. ולכן אין לגנות (משפטית) את הפרופסורים על דעותיהם גם אם אנו מתנגדים להן נחרצות. אך אותו הקוד הדמוקרטי, המתיר לכל אדם לחשוב ולהתבטא בחופשיות, אינו מתיר לעשות זאת במידה שהינו מוציא הזכות הזו מן הכוח אל הפועל ותוך כדי כך פוגע אנושות בשכנו, בחברו, בתלמידו ובציבורו.

אותם מרצים, בהשפיעם דעותיהם הפרטיות הלגיטימיות (מפאת היותן דעותיהן האישיות) על תלמידיהם, חוצים את הקו שבין חופש הדעה והביטוי לבין הפעלת משטרת מחשבות בנוסח קומוניסטי-סטליניסטי ידוע. הללו עושים מקצועם קרדום לחפור בו ומנצלים סמכותם בלא רשות ובלא סמכות על-מנת ליצור צבר סטודנטים שטוף-מוח ודעה חד-אג'נדתית, בצלמם ובדמותם.

לא לכך מכוון הציבור כאשר הוא שולח בניו ללמוד באוניברסיטה ומממן בנפש חפצה את האוניברסיטאות במיליארדי שקלים. לא לכך מכוונים התורמים היהודים מהפזורה בהרימם תרומות אדירות בעבור האוניברסיטאות. לא לכך מכוון הקוד האקדמי הגורס פתיחות ורחבות אופקים. המרצים הללו, בפירוש וללא עוררין, מועלים במקצועם ובשליחותם, בוגדים בציבור המאפשר להם לשמש במשרותיהם, ומנצלים זאת להגיר ארסם האידיאולוגי, שהרי מחשבותיהם הפרטיות-הלגיטימיות הופכות לארס אקדמי משאונסים הללו דעותיהם הפרטיות על תלמידיהם. הללו מנצלים את סמכותם לכפות רצונם, ממש כפי שמנהל בחברה מסחרית מנצל את מזכירתו להשיג הנאות-מין, זה המכונה במקומותינו גם אונס, וההיא נעתרת לו מפאת יראת סמכותו עליה. דהיינו - המרצים הללו, הנוכלים ברשות האקדמיה, מבצעים מעשה אונס מנטאלי, אונס אקדמי ואינטלקטואלי על תלמידיהם.