סוגיות לשון הרע מעולם לא היו קלות לפתרון. כפות המאזניים מתנדנדות לא מעט בניסיון להבחין בין לשון הרע ל
חופש הביטוי, טרם מתקבלת פסיקה בבתי המשפט. מצד אחד, תלוי שמו הטוב של האדם שלגביו נאמרו או נכתבו הביטויים המיוחסים, ומנגד, עומד חופש הביטוי, אשר במקרים רבים כולל אף את זכות הציבור לדעת.
עם השנים, הפכה הסוגיה סבוכה עוד יותר לאור העובדה שאנו חיים בעולם תקשורתי בו כל אחד מאיתנו יכול, בכל זמן נתון, להיות שחקן תקשורת מרכזי ותביעות לשון הרע במסגרות אינטרנטיות שונות כבר אינן עניין חדש בין כותלי בית המשפט.
בתחילת החודש שעבר קבע בית משפט השלום בחיפה, כי פרסום שלילי בפייסבוק יש בו בכדי להיחשב כלשון הרע מהפן הפלילי שבו. בפסק דין אחר, לעומת זאת, נקבע ש"אמת בפרסום" מהווה הגנה מפני לשון הרע והוצאת דיבה גם כאשר האמת הופצה בהודעת .SMS בימים אלו נודע כי נבחנת אפשרות לתקומה מחודשת של "חוק הטוקבקים" השנוי במחלוקת, שיתיר את חשיפת זהותם האמיתית של כותבי תגובות באתרי אינטרנט ("טוקבקיסטים") העוברים על הוראות חוק איסור לשון הרע וימנע מהם את האפשרות להסתתר מאחורי חוק הגנת הפרטיות. כלומר, הטוקבקיסטים ייאלצו לשאת באחריות בגין תגובותיהם. עם זאת, כיום נותר השילוב בין הליכי חקיקה איטיים וקדמה טכנולוגית מהירה כמעמיד את מערכת המשפט במצב בו תיאלץ להכריע בסוגיות חדשות, באמצעות חוקים ישנים שבמקרים מסוימים אינם מתאימים לעידן התקשורת הדיגיטלית.
חוק איסור לשון הרע נחקק בשנת 1965 כאשר האינטרנט היה, לכל היותר, בגדר מדע בדיוני. החוק חל על אמצעי תקשורת, ובכלל זה עיתון, רדיו וטלוויזיה ומגדיר לשון הרע כדבר שפרסומו עלול להשפיל אדם (יחיד או תאגיד) בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית.
בעידן החדש, הרשתות החברתיות והטוקבקים מציעים עידכונים שוטפים בכל נושא ואתרי אינטרנט רבים מציגים עצמם כמקורות חדשותיים, המציעים תחרות הולמת לעיתונות הכתובה ואף מחזיקים ביתרונות לא מבוטלים, לעומת התקשורת הכתובה והמשודרת, לאור יכולתם להתעדכן בכל עת ולהציע במה חופשית למגוון עצום של דוברים ומשתתפים. אולם גם כיום, בשנת 2010, עדיין קיימת נטייה שלא לראות באתרי אינטרנט כאמצעי תקשורת (כפי שהוגדרו בחוק איסור לשון הרע) וכפועל יוצא מכך, עורכי האתרים אינם נחשבים כאחראים על התכנים המפורסמים באתרם והעלולים להיחשב כלשון הרע, ובכך, לדעתי, קיימת בעיה. עורכי האתרים הם המחליטים מה ראוי לפרסום באתרם, ועל כן עליהם יש להטיל את החובה לבדוק ולבחון האם התכנים עומדים בגדר הוראות הדין בישראל, או לא. אם האתרים השונים רוצים ליהנות ממעמד מקצועי ואמין כזה של העיתונות הכתובה, עליהם לשאת באותה מידה של אחריות כאשר הם המאשרים פרסום המוגדר כ"לשון הרע" והם אלו אשר ביכולתם למנוע אותו.
החשיפה רחבת המימדים של הרשת מלווה לא רק במתן חופש ביטוי כמעט לכל אדם, אלא גם ביכולת לגרום נזק אישי ותדמיתי גדול לאנשים פרטיים, כמו גם לחברות ועסקים ולכן מתחייב תיקון לחוק שיהפוך את אתרי האינטרנט לחלק מהמדיה ה"מסורתית" ויחייב עורכים, מנהלים ובעלי אתרים באחריות על הדברים המתפרסמים בהם, ממש כשם שניסו תומכי "חוק הטוקבקים" לעשות.
אין סיבה שכל בעל עניין יוכל להסתתר תחת שמות בדויים ולהכפיש באין מפריע את כל מי שעולה על רוחו מבלי לתת על כך את הדין. סבורני כי בהגדרה זו נכללים לא מעט מן הטוקבקים המתפרסמים בכל יום באתרים המובילים, ונותר לי רק לתהות כמה יופיעו בתחתית עמוד זה.
