"התסריט הבלתי-צפוי שעודנו צפוי"

לפי כל חוקי הדרמה התיעודית או העלילתית – "הכינור שהוצג בחזית הבמה במערכה הראשונה חייב לנגן ברטט עדין או אפילו להתנפץ בקול גדול עד למערכה האחרונה". אי-אפשר שיהיה אחרת שהרי יש גם את האדון מרפי בן אחיו של ג'ון תומאס שקבע ואמר: "אם משהו עלול להשתבש – אז הוא בטח ישתבש".

לא הגיוני או סביר שחלק ממרכיבי "הסמטוחה של השקשוקה" שנבחנו בהרחבה ובהקפדה רבה עד לרגע זה – לא יבואו לידי ביטוי בולט (הולם!) ורב-עוצמה ביום הפרזנטציה של התגשמות או התנפצות כל החלומות – בטקס חלוקת הפרסים.

עד אז, וכל עוד זה אפשרי – ברצוני להסביר ולחדד בצורה מאוד אקטואלית ומעשית עוד משהו בתחום "האבחנה וההבדלה התסריטאית הקולנועית"; זה נוגע לחיים עצמם ולעתיד האפשרי להתרחש – שלא תגידו אחר-כך: "לא ידענו כי לא חשבנו על זה בכלל".

א/נשים שלא מבדילים או לא רוצים להבדיל: בין סרט בדיוני-עלילתי לבין סרט תיעודי (שגם בו יש(!) עלילה), לבטח גם לא מבדילים בין תסריט בדיוני-עלילתי לבין תסריטו של סרט תיעודי. אומנם, יש ביניהם שמבדילים אבל גם נהנים ביותר מ"הטשטוש" – זה עושה להם טוב לראות ברדק וחוסר צדק כעניין של "להכעיס" ולהרוס הכל – אפילו כשמדובר באמנות שאמורה להיות מעצם טבעה האסתטי והמוסרי – צחה, ברה ונקייה מכל מניפולציה שערורייתית שקופה או מביכה.

לעתים בתסריט תיעודי אין לגמרי תסריט במובן המקובל והמוכר של המילה, התסריט "נכתב" תוך כדי הצילומים לפי ההתרחשויות אותן בדרך-כלל לא ניתן לנבא מראש, ובהרבה מקרים – התסריט הסופי נקבע, "נכתב" ומושלם רק בחדר העריכה. עד כדי כך גדול השוני בין תסריט לסרט תיעודי לבין תסריט לסרט עלילתי – שבלי היותו מושלם מבחינה "כתיבתית" סינמטית ואו ספרותית עלילתית – מעטים הם המפיקים או הבמאים שיכולים לצאת לעבודת ההסרטה. כל עולם הפיצ'רים הבדיוניים העלילתיים מושתת על תסריט גמור מראש שעל פיו נעשה "ברייקדאון" של תוכנית הצילומים וממנה נגזר התקציב (הכסף הדרוש) לעשייתו של הסרט המתוכנן. ברור שבמאים יכולים לשנות ולכתוב חלקים מהתסריט "תוך כדי תנועה" בתקופת הצילומים (או אפילו בתקופת העריכה וההשלמות), אבל בבסיס – התסריט הוא תמיד "כמעט גמור" עוד בטרם נאמרת המילה "אקשן" בכל סצנה ספציפית בכל יום צילום.

ועכשיו ברשותכם, אדגים בקצרה "אֶטְיוּדִית" מהו "פרגמנט" בתוך סרט תיעודי מן הסוג שעשו צברי וענבר. פרויקט הסרט שלהם נולד בשם "הקרב על האגרה" והוא בא לתאר וללוות מאבק בכל החוליים של "רשות השידור" הציבורית ("קול ישראל"). לפי דברי היוצרים, הצילומים נמשכו קרוב לשמונה שנים והתוצאה הסופית היא סרט הקרוי "המדריך למהפכה".

סרט תיעודי זה, שמתאר ומתעד את המאבק, הוצב בקטגוריה העלילתית בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע והוא מועמד לפרסים בחמש רובריקות: מוזיקה, תסריט, עריכה, בימוי ופרס הסרט הטוב ביותר. ההצבעה מסתיימת היום, ה-29 בחודש אוגוסט, והבחירה של המצביעים נמצאת בתוך מאות מעטפות שנשלחו למשרדי האקדמיה. הטקס יתקיים ב-21 בחודש ספטמבר בתיאטרון ירושלים והוא עומד להיות משודר בערוץ הראשון, שהוא כידוע ערוץ הטלוויזיה של "רשות השידור" – מושא המאבק והגיבורה הראשית בסרט של צברי וענבר.

עכשיו, מה יהיה?! בהתחשב בעובדה שזוהי מציאות "תיעודית" ולא "בדיונית-עלילתית" – הרי שאין תסריט, ההתרחשות תהיה בשידור טלוויזיה אל מול פניהם של המשתתפים בה והצופים הספונים בבתיהם. חמש פעמים במהלך הערב יוקרנו קטעים מן הסרט המועמד "המדריך למהפכה" – חמש פעמים תוזכר "רשות השידור", האכסניה המארחת – באור לא לגמרי מחמיא. מה יקרה אז?! מה יגידו המועמדים באם וכאשר הם יזכו?! – אין לדעת, כי אי-אפשר לצפות אם אכן כך או אחרת יקרה. ומה יקרה אם הסרט התיעודי הזה אכן יזכה באחת או יותר מן הרובריקות בהן הוא מועמד, מה יקרה אם הוא יזכה בכולן, כולל בפרס הסרט הטוב ביותר?! – מה יגידו צברי או ענבר?! מה יגידו מדמוני או בלילי?! והכי מרתק: מה יעשו, מה יגידו, ואיך יפעלו הצלמים, המקליטים, נתבי התמונה והצליל או הקברניטים הראשיים של "רשות השידור" ברוממה – יורשיהם בפועל ובתואר של יוסף (ג'ו) בראל ויוסי משולם?! ה"גיבורים" בסרטם של צברי וענבר.

יהיה מעניין עד מרתק, אבל את התסריט התיעודי של זה אי-אפשר לכתוב מעכשיו. אתם יודעים למה?! בגלל שהשערוריה עוד יכולה להיפתח ולהתפתח עוד מוקדם יותר מן הטקס הצפוי.

זהו תרחיש שמדגים "תסריט של סרט תיעודי" – הוא מבוסס על הדברים שיקרו אחרי שהם קרו – ובשום פנים ואופן הוא לא יכול להיקרא בדיוני-עלילתי כיוון שהוא מציאותי-תיעודי בְּאַבוּ-אַבּוּהָ.

אין אדם שיכול לצפות היום מה עוד יקרה עד נעילת הטקס, גם לא מי שסופר את מניין הקולות שבתוך המעטפות. המציאות היא גם תיעודית(!) וגם מתעתעת(!) כשמנסים לחזות אותה מראש. לכן על-פי "צחוק הגורל" או "אכזריותו האירונית" – יהיה עוד מסעיר וגם "שמייח".

ככה זה כשעושים סרטים תיעודיים(!) ומנצחים בקרב על התודעה "ועל האגרה" – או שאני לגמרי טועה וחברי האקדמיה הכריעו בצורה "עלילתית" שבדיעבד "מייתרת" את כל חששותיי.