החרמות שהשיתו אמנים מתיאטראות ישראל על בית התרבות החדש ביישוב אריאל ולמעשה ובמשתמע, על כל אנשי מפעל ההתיישבות בשטחי איו"ש - הן מעשה פסול, מעשה נתעב. ניכר באנשי התיאטרון הללו כי אינם מסוגלים לשקול דברים לעומקם, באשר באם היו עושים כן, לא היו מעזים לפעול כאשר פעלו.
הבה ונחזק הברור מאליו. זכותו של כל אדם, גם אם הוא שחקן תיאטרון, לדעותיו הפוליטיות האישיות - זוהי מהותה של הדמוקרטיה. מאידך-גיסא, עובד ציבור - והרי שחקני התיאטרון המחרימים הם עובדי ציבור לכל דבר ועניין - באשר חבים הם את הכנסותיהם ורווחתם לציבור המממנם בעשרות מיליוני שקלים בשנה, וכך אינם חופשיים ללא כל סייג להביע דעתם האישית תוך שמופיעים במחזות ובשמשם את המוסד המממן אותם.
עבור כל אדם בר-דעת, הרי הנאמר לעיל הינו אקסיומטי, אך לא כך לגישת אותם אמנים אשר בגבהות ליבם כי רבתה מדמים בנפשם כי אינם חבים דבר לאיש, כי הציבור עובד אצלם ולא להפך. הצביעות, ההתנשאות הבועתית, גישת ה"אני ואפסי עוד" מלמדת כי אפשר שאין לאותם שחקנים מקום על בימותינו בכל מקרה, הם בפשטות אינם אנשים ראויים לשמש דוגמה תרבותית עבורנו.
הבה ונקווה כי הנהלות התיאטראות ישכילו לנהל את פריצת הגדר המוסרית הזו כהלכה, באשר פעולת המחרימים מהווה גם התרסה כנגדם. הנהלות התיאטראות הן המופקדות על גבולות הגיזרה הפוליטיים של ארגוניהן ובמסגרת זו, החופש התרבותי הניתן לכותבי המחזות, הבמאים והשחקנים, הוא למצער כמעט שאינו מוגבל ויש קולות רבים שחופש מוגזם זה הוא לצנינים בעיניהם ותובעים להגבילו. אך כאן מתאווים "הללו" לכל היד, האצבע אינה דיה עבורם. כאן באים השחקנים לעשות דין לעצמם מעל ראשי הנהלות התיאטרון. זוהי ראשיתה של אנרכיה תרבותית שאין להסכין עימה, יהיה אשר יהיה. מכאן הדרך לתהום אינה ארוכה.
אנו איננו חיים במשטר טוטליטרי. אין מי הקושר בעבותות את השחקנים למקומות עבודתם. במידה שאינם מסכימים עם הנעשה שם, זכותם לקום וללכת למקום אחר כלבבם. אך מעשה החרם הקבוצתי הכוחני מלמד על נטיות אנרכיסטיות ביניהם, או בפשטות - ריקנות בועתית-אינטלקטואלית מבישה שאל לנו לקבלה.
אך יש לראות באשר ארע כאן גם נקודות-אור לכולנו. משך שנים רבות טוענים רבים וטובים בינינו על אפליה חד-צדדית, חד-אג'נדתית, שמאלנית-קיצונית במוסדות התרבות שלנו. תגובות הנגד הינן ברגיל כי לא דובים ולא נעליים, אין ולא הייתה אחידות-דעים ואפליה פוליטית. והנה, הגיע מעשה החרמות והראה את צבעם האמיתי החד-גוני של המחרימים.
האמנים המחרימים אינם אפילו משיגים עד כמה עוזרים הם במעשיהם זה לעם ישראל לשרש את תופעת ההדרה הפוליטית, תוך ש'חבר מביא חבר', הפושה במוסדות תרבותנו. זו הרי אותה התופעה המכלה כל חלקה טובה ודמוקרטית במערכת המשפט, התקשורת והאקדמיה הישראלית, והדברים ידועים ומלובנים בציבור גם בימים אלו.
גם הפגנות השמאל ודברי הבלע של דובריהם אטומי המחשבה והדעת, הצפויות כ"ניצול הצלחה" הנבנה על מעשה החרמות הלזה, יתרמו עוד יותר למיאוס הרב שרובו של העם חש כלפי חבורות השרלטנים הללו, ויקל על עצימת העין המכוונת למען ניקוי אורוותינו.
השחקנים המחרימים שיחקו לידינו, הם יצאו מהארון, הם פתחו בפנינו את תיבת פנדורה שלהם, הם חשפו עצמם לפנינו במערומיהם המבישים, כעת אנו יודעים מי ומה הם. כעת אנו יודעים לא רק מה ניצב למולנו אלא גם מי ניצב שם, וכשיש שם וכתובת ניתן לפעול נגד כל אחד ואחד מהם כפרט ולא כקבוצה.
נהפוך הוא - עלינו לעודד את הללו המסתגרים עדיין ברוב צביעותם בארונותיהם הפוליטיים לחשוף עצמם, כך נוכל לשרשם (לעוקרם מן השורש), כפי שאכן חובה עלינו לעשות.
אנו נשרשם לא משום דעותיהם הפוליטיות הלגיטימיות למהדרין, ולא משום שמביעים דעתם בפרהסיה כאנשים פרטיים, זכותם. אנו נשרשם באשר עושים הם את עבודתם ומקצועם פלסתר, קרדום לחפור בו, בעודם מתאגדים לשם מעשה חרמות בלתי מוסרי בעליל ובניגוד לכל תקנה, נוהל וחוק. הללו מועלים באמוננו, שהרי אנו מעלים כספי מיסינו לתחזקם ואילו "המה פשעו בנו".
כך בדיוק פועלים שופטים במערכת המשפט, עיתונאים במערכות התקשורת, מרצים במערכת האקדמית. אלו כולם נוטלים את הכלים הציבוריים אשר הוענקו להם על-ידי הציבור ומנצלים אותם נגד אותו הציבור עצמו, בעודם צוחקים (עלינו, "ציבור הפלבאים האווילי") כל הדרך אל הבנק. על כך יש "להכריתם" ו"לשרשם".
אין כאן קריאה לחרם מאורגן-נגדי נגד המחרימים. חרם מאורגן (בניגוד לפעולת מחאה אישית) הוא פסול, משום שמהווה פעולה פחדנית וצבועה, המאפשרת למחרימים להתחמק מלהתעמת עם הבעיה לגופה, מאפשר בידם להכות את השליחים, מאפשר להם להכות לגופו של אדם ולא לגופו של עניין. גם אין מקום לדיון מוסרי בטענות המחרימים, הללו איבדו את זכותם לכך כל עוד הם עצמם כשלו בתחום המוסרי בהחרימם ובהדירם סקטורים במדינת ישראל מהזכות לצרכנות תרבותית באורח כוחני ובררני.
מאידך-גיסא, יש כאן במאמר קריאה מפורשת לאלו המופקדים והנאמנים מטעמנו על כספי מיסינו, לסגור את הברזים המוניטריים המקיימים את המחרימים.
יש כאן קריאה לכל פרט ופרט במדינת ישראל לשוות בנפשו, באם חפץ הוא באוסף של צבועים ומעמידי-פנים במוסדות תרבותנו (ותולדות והתנהלות הסכסוך הישראלי-פלשתיני מוכיחים), כדוגמת אלו המחרימים את המתיישבים. ישקול ויחליט כל פרט לעצמו מהי תגובתו על שנעשה, על-מנת להביע את מחאתו האישית נגד החרם המאורגן והבזוי הלזה.
הנה, כאן ניצבת ההזדמנות לציבור הפרטים הישראלי, איש ואישה בדעתם, להראות את פניהם היפות והנאורות, לממש את זכותם הדמוקרטית, להדיר רגליהם מדרוך במפתן המחרימים הנלעגים, להביע דעתם השלילית הנחרצת למעשי החרמות.
