נאום ה"סתירות" - נתניהו בפסגה

גם בסיום דבריו, נתניהו שב ומטיל פגם ב... "אחרים" – "יש ספקנים רבים", הוא טוען. ואני שואלת, מדוע להכניס למשוואה את המילה "ספקנים", אם הספק לא מכרסם בתוכך, אדוני ראש הממשלה?

יש לפנינו נאום פסגה רווי סתירות, וחבל. שכן, עם יריית פתיחה שכזו, מה הסיכוי שנגיע לשיתוף פעולה ו/או נשיג מטרה כלשהי בפסגה הנוכחית?

כבר בקריאה ראשונה של הנאום שתורגם לעברית באחד העיתונים שלנו, ניכר שנתניהו הציב לו כמטרה ללמד סנגוריה עלינו, היושבים בציון, ולקטרג על הצד שכנגד, הפלשיתיני. נוסחת ה"אשמים" וה"קורבן" מככבת בנאומו של נתניהו בגדול. בעיניו של נתניהו, הקונפליקט הישראלי-פלשתיני הוא סכסוך שבו יש רק שתי אפשרויות, האחד אשם והשני קורבן. הם, הפלשתינים, מחבלים בני עוולה, ואנחנו, הישראלים, כואבים ודואבים. נוסחה זו תמוהה שבעתיים נוכח ההצהרה המפורשת שלו: "לא באתי לכאן למשחק אשמה, שבו כולם בסוף מפסידים".

את האשמה של הצד שכנגד מציין נתניהו בדבריו באופן ברור ביותר:

"אנחנו רוצים שבקו הרקיע של הגדה המערבית יבלטו מגדלי מגורים, לא טילים";
"אנחנו רוצים שבכבישי הגדה יזרום המסחר, לא הטרור";
"יצאנו מלבנון, וקיבלנו מלחמה";
"התנתקנו מעזה, וקיבלנו טרור".

הייתי רוצה לשאול את נתניהו, כמי שאינו עוסק ב"משחקי אשמה", איך זה שאתה מטיל אשמה על הצד שכנגד בלבד? האם אתה חושש שיגדירו אותך ואת מחנה הימין כ"אשמים" (במידת מה), או כחסרי נכונות לשנות את העתיד ולהתפייס עם הפלשתינים? חז"ל צדקו כשאמרו: "וכל הפוסל פסול [...] ואמר שמואל: במומו פוסל" [קידושין ע א]. כי מי שחושש שיאשימו אותו בפגם כלשהו מפתח נטייה להאשים אחרים בפגם.

ובכל זאת, ראה זה פלא, נתניהו מוכן להבליג ולסלוח לאשמים: "אני מוכן ללכת בנתיב השלום", הוא מודיע לאחר שטרח לעורר רחמים ולהציג את הצד הישראלי כעם למוד-סבל. נתניהו הוא ראש ממשלה שדואג לדור ההמשך: "אני יודע מה השלום אומר לילדינו ולנכדינו". השלום הבטוח חשוב ומשמעותי לדורי דורות, לכן מצפונו של נתניהו מחייב אותו להבליג ולעשות מעשה. מנקודת המבט שלו, העולה מן הנאום, הבלגה למרות שהצד השני אשם בכל, זו מחווה שאין לזלזל בה.

בשפת הדמגוג משולבים אלמנטים בולטים, שמטרתם לעורר רחמים. כך גם בדבריו של נתניהו: "רק אתמול ארבעה ישראלים, ביניהם אישה בהריון ואם לשישה, נרצחו בברוטליות על-ידי מחבלים בני עוולה". העובדות נכונות, לצערנו הרב, אולם השימוש בהן נעשה מתוך תקווה שלכולנו זיכרון קצר, עד כדי כך שיותר משלושה ימים אחורנית איננו זוכרים מאומה. בוודאי שאיננו זוכרים הרג של פלשתינים תמימים... על-ידי כוחותינו.

אליבא דנתניהו, "שלום אמיתי" מותנה בחזרה למוטב של מישהו... אך אם תשאלו אותו, "מי צריך לחזור למוטב כדי שזה יקרה?" תקבלו תשובה בנאום עצמו: הצד שכנגד, הפלשתינים כמובן. נתניהו לא מכריז על כך במפורש, אלא משתמש בביטוי "אויבים לשלום". אבל את שמם איש אינו יודע, מלבד נתניהו. כדי להוכיח שהוא באמת לא הגיע לפסגה למטרות של "משחק אשמה", אין הוא מציין את ה"אויבים" בשמם המפורש... אלא מגייס את שיטתו הרטורית של מנחם בגין, שנאומיו הם מודל לשימוש במטפורות של ניגודים. מצד אחד של המטריצה, קיים צד המעוניין בשלום בכל מאודו ומאידך-גיסא, ה"אחרים", "אויבי השלום". אך אבוי, הפעם, קהל היעד, המאזינים לנאומו של נתניהו, הם קהלים, בלשון רבים. בתוכם יש אמריקנים, פלשתינים וישראלים. אלא שלנתניהו אין ברירה. אסור לו להשיב את פני קהל הבית שלו ריקם... הלא כן? חשוב לציין קיומם של "אויבי השלום" וזו לא הטלת אשמה ב"אחר", שכן אין להם שם...

נתניהו מדבר על "התחלות חדשות לישראלים, לפלשתינים ולאנשים בכל האזור", אך חסר בדבריו רמז להתחלות החדשות של הישראלים. שכן, הוא מייחל לראות בערי הגדה מגדלי מגורים ולא טילים, אבל אין לו בכלל השגות לגבי הנעשה בצד הישראלי. אין לו כל דרישה מעצמו שאפשר להגדיר אותה כמעשה של "התחלה חדשה" (מה לגבי המשך הקפאת ההתנחלויות, למשל?).

נתניהו גם מכריז: "לא באתי לפסגה כדי לנצח בוויכוח" ובכל זאת הוא נתון כל כולו להוכיח שהצדק עימו.