ברשימות השבועיות אני מנסה להתעלם ככל האפשר מהאקטואליה החדשותית ולהסתפק באקטואליה הרוחנית, שהרי זו התכלית. אלא שלפעמים האקטואליה החדשותית מזעזעת ומקוממת כל-כך, עד שכמעט מאליהם מתנסחים הדברים ואי-אפשר עוד להתעלם מהאירועים החדשותיים. האמת היא שזה קורה די הרבה, שהאירועים החדשותיים מסעירים ומקוממים, אבל כל עוד מדובר בגבולות השיגרה פחות או יותר, מתעלמים במתכוון וממשיכים הלאה. עד ששומעים על אירוע החורג חריגה בולטת מן השיגרה, כמו למשל רצח הארבעה באזור חברון. לכאורה, הרי כל הזמן הם מנסים לרצוח יהודים ומשתמשים לשם כך באמצעים שונים, אז למה מתרגשים רק כאשר זה מצליח להם? מדוע לא מתרגשים מעצם הניסיונות?

ובכן, עם כל הכאב על הנפשות הטהורות שנלקחו מאתנו באירוע הרצחני של השבוע, ספק אם פעמוני האזעקה היו מצלצלים באותה עוצמה אלמלא היה זה במקביל לפתיחת השיחות עם הפלשתינים. הרי לא פעם הזכרנו כאן את אזהרתו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' שבעצם הדיבורים אתם מעמידים בסכנת חיים מיליוני יהודים ר"ל. והיום, גם מי שטוען כי אינו מאמין בנבואה או ברבי כנביא, יכול לראות את הסטטיסטיקה, המלמדת עד כמה צדק בדברי נבואתו, שבכל פעם שהייתה "התקדמות" במגעים אתם - שילמנו על כך מחיר דמים כבד. אז על-רקע ההקפאה הנאכפת על היהודים בנחישות מצד אחד בעוד מצד שני אין שם עצירה למחשבה שנייה, ולו כמהלך טקטי, לבחינת התועלת שבניסיונות הבלתי נלאים לרצות את האויבים, אין מנוס מן המסקנה שאנחנו ממשיכים לבחור לא נכון, ואת התוצאות כולנו כואבים.

וזה קורה לנו לקראת סוף שנת תש"ע, בימים שבהם אנחנו אמורים לערוך חשבון-נפש יסודי, לבחון את דרכנו בשנה החולפת, לזהות את הפגמים ולקבל החלטה לתקן את הדרוש תיקון. בפועל, אנחנו מתנהגים כאילו אצלנו הכל בסדר ואין מה לתקן. אולי קצת, בשוליים, לא משהו רציני. אבל האמת היא שספק אם יש אדם חכם אחד בעולם כולו שיכול להבין, להסביר ולהצדיק את ההתנהלות שלנו בשנה האחרונה ובכלל. אנחנו מקפידים לעשות את כל מה שלא נכון ולא טוב לנו, כיהודים בפרט וכעם החפץ חיים בכלל. אנחנו מנהלים מלחמות, נגד עצמנו ולטובת אויבינו, ונדמה לנו שבכך אנחנו עוטים על עצמנו אצטלה של נאורות, של הומניזם. תוך כדי, אנחנו ממשיכים להתפרק מכל הערכים הנצחיים של עם ישראל, ובראשם הערך ששמו ארץ ישראל, שלמות הארץ.

וכאמור, זה מגיע לשיא לקראת סוף השנה, בשבוע בו אנחנו קוראים בתורה שתי פרשות שתוכנן מנוגד להפליא לכל האמור לעיל. הפרשה הראשונה נִצָּבִים והפרשה השנייה וַיֵּלֶךְ. כך זה מתחיל [דברים כ"ט]: [ט] אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם: נִצָּבִים רומז לעמידה איתנה. ומהיכן מקבלים כוחות לעמידה כזאת - מהביחד, כֻּלְּכֶם באחדות מלאה. נו, והאחדות הזאת, מה יוליד אותה - המודעות שהעמידה היא לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם. זה בטבע האנושי שיש אינטרסים שונים ואף מנוגדים. יש גם נטיות שונות והפכיות לאנשים שונים. אבל כאשר נִצָּבִים לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם, אין שום תפיסת מקום לנטיות שונות או לרצונות פרטיים של מישהו, הכל מתגמד עד שמתבטל. כי לכולם יש מטרה אחת, להיראות במיטבם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם, כדי שיזכו לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.

וכדי שלא יהיו אי-הבנות, מפרטת התורה את כל המנויים תחת הכותרת כֻּלְּכֶם; רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. [י] טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם--וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לא רק הציבור הנאור ולא רק המקובלים בחברה, גם המעמדות הנמוכים ביותר מבחינה כלכלית וחברתית, גם הם כלולים בהגדרה כֻּלְּכֶם. ותכלית ההתיצבות היא: [יא] לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית ה' אֱלֹקֶיךָ--וּבְאָלָתוֹ: אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. [יב] לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם, וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹקִים--כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. זהו מעמד מחייב והוא אינו יכול להתקיים שלא באחדות מלאה, כנ"ל.

ושלא נטעה לחשוב, חלילה, שמדובר רק באנשים שהיו נוכחים באותו מעמד אבל לנו זה לא נוגע, ממשיכה התורה ומפרטת: [יג] וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם--אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת. [יד] כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, ה' אֱלֹקֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם. הברית הזאת תקפה לנצח, לכל הדורות של היהודים, והיא כוללת כמובן גם אותנו.

לפחות לא להפריע

כאמור, ההתנהלות שלנו הפוכה לחלוטין מההוראות המפורטות בפרשות השבוע. אבל שלא נטעה לחשוב שהמצאנו משהו, הנה מה שאומר ה' למשה בפרשה השנייה שנקרא השבת, פרשת וַיֵּלֶךְ [פרק ל"א]: [טז] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא-שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, מנסים להשתלב במרחב, להיות מקובלים בחברה, להתקבל למשפחת העמים, אבל התוצאה הבלתי נמנעת היא הינתקות מהקב"ה: וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. [יז] וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם-הַהוּא (...) הקב"ה אינו מעניש, הוא רק מפסיק לשמור עלינו שמירה מיוחדת והתוצאות הן בלתי נמנעות: וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת; והתגובה שלנו, כמה מוכר, אם יש אלוקים - איך זה שיש לנו כאלה צרות? וְאָמַר, בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי-אֵין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי, מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה.

אבל כאמור, האמת היא שהקב"ה רק מאפשר לנו ללכת בדרך בה בחרנו, והתוצאות - הן באחריותנו הבלעדית. אלא שאת כל המתואר בפרשה זו ובפרשות אחרות, כבר עברנו במהלך ההיסטוריה ויותר מפעם אחת. כבר חווינו את כל הצרות שהבטיחה לנו התורה בתגובה להתרחקות שלנו מה' יתברך וסאת היסורים שלנו כעם וגם כיחידים - מלאה על גדותיה. אין לנו עוד מקום וגם לא כוח לייסורים מכל סוג שהוא. כעת כבר הגיע זמן הגאולה האמיתית והשלמה ולגמרי לא ברור לְמָה מחכים. מה, רוצים שנהיה כולנו צדיקים? הלואי, אבל לא נראה שאנחנו מסוגלים לכך כרגע. רק למשיח יש הכוח לחולל את המהפכה הזאת וכדאי שיגיע כבר, כאשר יש עדיין מי שמחכים לו וטרם התייאשו. כנראה מחכים רק שנפסיק להפריע. לא שנהיה צדיקים, רק שנפסיק להצטדק לעיני העמים. שנפסיק לסחור בארץ שעליה הוא כרת ברית עם אבותינו ועמנו.

את העובדה שזהו זמן הגאולה ניתן לזהות בבירור בהתממשות נבואה אחרת של כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', שהכריז כי ארץ ישראל היא המקום הכי בטוח בעולם. רואים את זה באלפי הטילים שהם יורים עלינו ואינם גובים קרבנות בנפש, כי הקב"ה שומר על היהודים בארץ ישראל. רואים את זה ביציבות הכלכלית אצלנו כאשר בכל העולם הכל נזיל ואין יודע מה ילד יום. אכן, רואים בגלוי שהקב"ה מתנהל עימנו בחסד וברחמים רבים, שלמרות כל השטויות שאנחנו ממשיכים לעשות - אנחו שורדים ואף מתחזקים בתחומים מסוימים, אבל מבקשים מאתנו לפחות שלא נפריע, שלא ננקוט מהלכים שאין להם שום משמעות אחרת מלבד לעיכוב הגאולה. כמו למשל הקפאת הבנייה שזה ניגוד מפורש למצוות ישוב הארץ. או רדיפת הרבנים. עד שסוף-סוף יש מי שנושא את דבר ה' בגאון בלי נגיעוּת פוליטית - משקיעים מאמץ כביר כדי לסתום לו את הפה.

והחמור מכל - המשא-ומתן מול אויבינו. שהרי ברור שאין לנו מה להרוויח מהשיחות איתם ואנחנו יכולים רק להפסיד. גם להם לא צפוי רווח כי גם אם ירוויחו - יפסידו. וכדי להבין זאת די לראות מה קורה כעת בשטח שעליו ישב גוש קטיף, איך הם לא מצליחים ליישב אותו או להפיק ממנו תוצרת חקלאית. ואם הם לא מנסים - אדרבה, זה רק מוכיח שאין תועלת בשיחות איתם כי אין להם שום עניין בבנייה, כל שאיפתם היא להרוס. אצלנו יודעים את זה, גם ימין וגם שמאל, ובכל זאת מכורים לשיחות כאילו בעצם קיומן הן מצדיקות את קיומנו כאן. מנותקים לחלוטין מהמסרים של התורה בכלל ושל פרשות השבוע בפרט, לפיהן - קיומנו כעם, כאן או במקום אחר, אינו מותנה בשום תנאי. אנחנו עם הנצח.

אמנם יש המייחלים בששון לעקירה נוספת נוסח גוש קטיף, לא בהם אנחנו עוסקים כאן. אנחנו מדברים אל אנשים שפויים שבאמת רוצים בטובת היהודים ורק טועים לחשוב שטובה זו מחייבת מהלכים כאלה ואחרים המנוגדים להוראות התורה. להם אומר משה רבינו בפרשת נצבים שבכל שלב בחיים חייבים לבחור. שאין להיסחף אחר דמיונות שווא וגם אסור להיכנע למה שנדמה כאילוצים מבחוץ, ללחצים למיניהם: [טו] רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע. החיים מקבילים לטוב והמוות מקביל לרע, זה ברור. השאלה היא איך זוכים לחיים, לטוב.

[טז] אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת- ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו; וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ--וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. מה, בלי אהבת ה' אי-אפשר? מסתבר שלא. כי אז משתלטת אהבת עצמו וזה בערך מה שקורה לנו. כאשר יש אהבת ה' והיא המנחה אותנו - מתאמצים לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וממילא זוכים להמשך: וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ--וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. ולא צריכים בשביל זה הסכמה משום גוי.

וכאשר זו תהיה המודעות שלנו, נזכה לשנה טובה ומתוקה ויהיה טוב לכולם.