ההוכחות לשליטה של אליטה חד-מחשבתית בחדרים הגבוהים יותר של מגדל השן ידועות לכל, עד היום לא שמעתי ולא הפרכה רצינית אחת לטענות שהעלו תנועת "אם תרצו" (שאני גאה להיות בין חבריה) וה"מכון לאסטרטגיה ציונית" על חוסר השוויון הפוליטי בתכני הלימוד האקדמיים במדעי החברה.
כן, היו כמה וכמה קולות שצעקו חמס והעלו על פניהם "נקיי המצפון" פרצופי דאגה וזעזוע; "מקרתיזם!" צעקו רובם כאילו יש למילה הזאת השפעה מיסטית ואם יכתבו אותה מספיק פעמים על מספיק דפי רשת ועיתון ירדו ה"קיצוניים" האלה מגבם.
"איום על החופש האקדמי" צרחו אחרים בצדקנות מופתית, ניחנים בכל כישרונותיו הדרמטיים של הטוב מבין האופורטוניסטים הדבקים לכיסאותיהם כזוג מאוהבים שאך זה נישאו.
חלק דבקו בטקטיקה אישית, מכוונים את מקלעי הסחי והרפש על כל אחד שהעז לפלוט איזשהו קמצוץ הגנה על הדוחות או אפילו דעה נייטראלית מדי: "זה גנב מהצבא כשהשתחרר, זה עישן ג'וינט בגיל 15, לזה יש בית גדול מדי למשכורתו ולזה שני דוחות חניה שלא שילם", סוחבים על גבם מראה ענקית להעמידה אל מול פנינו בעודם שורטים ומסנוורים מכל הבא ליד.
אך המקוממים ביותר הם אלו אשר הדמוקרטיה המערבית עומדת לכאורה בראש מעייניהם; "דיקטטורה" הזדעקו הם מעל כל ממד תקשורתי, ממהרים לטחון דוגמאות של אנטי-אינטלקטואליזם מעידנים חשוכים; "פשיזם" טענו הם בלהט מבלי להבין לעומק את האירוניה שבזעקתם כאותו שודד נגזל.
בשביל להבין מה באמת קרה וקורה באותם חדרים "מורמים מעם" של מגדלי השן הישראלי, אין לנו אלא לפנות בדיוק לאותן תיאוריות חברתיות המסבירות ולפעמים מצדיקות את הדיקטטורה ואת האליטיזם, ולהעמיד ראי אל מול פנינו ופני אותם "אנשי רוח" גם יחד, שהרי אנחנו אשמים במצב לא פחות מהם.
בשמאל הקיצוני נולד האליטיזם כתורה חברתית לגיטימית בעיקר כתגובה לאכזבה שחשו ראשי המהפכנים המרקסיסטים לאדישות ולהתברגנות של הפרולטריון; השמאל הקיצוני, כשהבין שאין לסמוך על נבואותיו של מרקס ועל ההתעוררות הפוליטית והמעמדית של הפרולטריון, פנה למחוזות של אוונגרד מהפכני וניהול מקצועי של המהפכה כחזונו של לנין. המהפכה הפוליטית והכלכלית תהיה חייבת לבוא לא מהעם אלא מקומץ קטן, מקצועי ומודע לעצמו של מהפכנים היודעים מה טוב בשביל כולם.
קשה לא לראות את אותו דפוס באליטה האקדמית כאן בישראל; דברים שהגיבו אישים מהאקדמיה לטענות "אם תרצו" חופפים כמעט אחד לאחד לבוז ולהתנשאות שגילו מצביאי השמאל המהפכני לרצון העם ולדמוקרטיה בתחילת המאה שעברה, גם אם מטעמים של אסטרטגיה, דבריהם לא היו בוטים עד כדי כך.
מדהים לקרוא את דבריו של יעקב טלמון בספרו "בעידן האלימות" שנכתב בשנות השבעים על האליטיזם של השמאל באקדמיה:
- "מרכזיותה של האוניברסיטה בפילוסופית האלימות של זמננו היא פועל יוצא של הנחות אידיאולוגיות מרחיקות לכת עד מאוד שהישן והחדש משמשים בהם בערבוביה. השמאל החדש מודה שהוא אינו מייצג רוב כי אם מיעוט, מאחר שהרוב הגדול, לרבות הפועלים הלבנים, הושחתו על-ידי הממסד כולו ומוכנים להסתפק בלחם ושעשועים ולסגוד לאדוניהם. הם קורבנות האלימות הערמומית של הכוחות השליטים והמנצלים. לפיכך אין לראותם כבני חורין ממש, כלומר כבעלי תבונה, תודעה ורצון. לא זו בלבד שאין לסמוך עליהם שיתעוררו מעצמם לפעולה למען חברה רציונאלית וטובה, אלא אין צורך לכבד את רצונם המובע בבחירות, במשאלים, בהליכים דמוקרטיים מקובלים. לשון אחר: המיעוט הנאור, החלוץ והאוונגרדיסטי, הוא בעל הפיקדון ההיסטורי ושליח הדורות".
[יעקב טלמון, בעידן האלימות, עמ' 57]
צריך רק להחליף את החברתיות הסוציאליסטית באג'נדה של השמאל הקיצוני בשאלות מדיניות/פוליטיות, ודבריו של טלמון רלוונטיים היום מתמיד. האליטה האנטי-ציונית באקדמיה רואה את עצמה כאוונגרד מהפכני שהדמוקרטיה הפרלמנטרית משמשת לו כאינסטרומנט ותו לא.
אך יותר מפליא הוא דווקא הזיהוי של אידיאולוגיה ימנית קיצונית אצל אבירי החופש ה"שמאלניים" הזועקים "פשיזם", אין דבר ציני יותר מהתחפרותם קרוב לשמש ולהתנשאותם על העם בעודם מאשימים את מבקריהם בימניות רדיקלית.
העלייה של כל אליטה מוסברת טוב מאוד על-ידי הוגים פשיסטים וכאלו שהפשיסטים השתמשו בהם לצרכם, ממוסקה דרך פארטו ועד מבשרי הפשיזם כמו דה מאן ומיכלס שניסח את "חוק הברזל של האוליגרכיה" והשתמש בו ככלי לניגוח הפרלמנטריזם ולהצדקת ההשקפה האליטיסטית של מוסוליני וחבריו.
מספיק רק לקרוא את דבריו של אמיל פוז'ה, ממנהיגי הסינדיקליזם מבשר הפשיזם, כפי שמביא אותם
זאב שטרנהל בספרו "לא ימין ולא שמאל", ולהבין את הלך הרוח השולט בחלק ממסדרונות מגדל השן:
- "...הצהיר אמיל פוז'ה כי שיטות פעולתו של האיגוד המקצועי לא יושפעו מן 'הרעיון הדמוקרטי הוולגרי: אין בהן משום ביטוי להסכמת רוב שהושגה על-ידי הליך של בחירות דמוקרטיות'. פוז'ה סבר למעשה כי אילו נהגו ארגוני הפועלים לפי ההליכים הדמוקרטיים, 'היה אי רצונו של הרוב משולל התודעה והבלתי מאוגד משתק כל פעילות. אולם המיעוט אינו נוטה לוותר על דרישותיו ועל שאיפותיו לנוכח האינרציה של ההמון, אשר רוח המרד טרם חדרה אליו וטרם הקנתה לו כוח חיות. עקב כך, שומה על המיעוט בעל התודעה לפעול, ולא להתחשב בסרבנות של ההמון'... לדבריו, לא יוכל איש 'להטיל דופי ביוזמתו, חסרת הפניות, של המיעוט', בוודאי לא אותם, 'אנשים חסרי תודעה', שלעומת המנהיגים אינם אלא 'אפסים'".
[זאב שטרנהל, לא ימין ולא שמאל, עמ' 92-91]
התגובות של אנשי האקדמיה לטענות המובאות בדוחות בנוסח "מי אתם שתטיפו לנו" ו"מאיזה סמכות אתם מבקרים אותנו" אינן אלא הד לבוז הנשפך מדבריהם של מבשרי הפשיזם כלפי ההמון ה"בור" ו"חסר התודעה", בוז ההופך למגוחך כשאותם אנשים המיישמים הלכה למעשה חלק מהאידיאולוגיות הקיצוניות ביותר הן משמאל והן מהימין האנטי-דמוקרטי מעזים פניהם לצעוק על מבקריהם "פשיזם", "מקרתיזם" ו"חופש אקדמי" בידיעה מתנשאת שהעם לא יקלוט את הדמגוגיה שבדבר.
אך ההוכחה הגדולה ביותר לשליחות המהפכה שמרגישים אותם אקדמאים, כאילו הם אלו האמורים להוביל את העם ה"פשוט" לעבר אוטופיה פוסט-מודרנית של אנטי-ציונות, היא ההתעקשות שלהם לא להבחין בשום בעיה לאי-שוויון, גם אם מציבים אותה מולם על פלקט ענק וצבעוני; ובמיוחד ההתעקשות לא ליישם שום שינוי ולו הקטן ביותר לכיוון הצדק, שמרנות המשמשת כסימפטום של אוטופיזם טוטליטרי הבטוח שהגיע לשיאו.
- "יתר על כן, מהאידיאולוגיות הטוטליטריות נובע שכאשר המצב האידיאלי מושג לבסוף, יש להקפיאו מיד, כדי להגן עליו מפני סכנת הניוון והנסיגה לאחור. במצב האידיאלי כל שינוי הוא שלילי מעצם הגדרתו, באשר הוא בהכרח שינוי מהטוב על הרע. מכאן שהשינוי, ולפיכך גם הפתיחות לשינויים, פסולים מעיקרם מרגע שהוסגה המטרה. מכאן מסיק פופר שהתוצאה הלוגית של האידיאליזם החברתי היא שהחברה האידיאלית צריכה, מעצם עליונותה המכרעת על כל ארגון חברתי אחר, להיות חברה סגורה המקפיאה את מבנייה, והמקפידה על קשיחותם כתריס מפני שינויים. לשון אחר, 'חברה אידיאלית' היא 'חברה טוטליטרית' מעצם מהותה".
[
יובל שטייניץ בהקדמה לקרל פופר, החברה הפתוחה ואויביה, עמ' יד]
אותה אליטה אוטופיסטית כמו שיצרו ניב גורדון וחבריו בקמפוסים הישראלים, המזדעזעת מכל קריאה לשינוי, אינה אלא אותה "חברה טוטליטרית" שפופר מזהיר מפניה, חברה המגיעה ליעדה ומקפיאה את מבניה, הרי באולימפוס כל שינוי הוא לרעה.
ואיך אנו אשמים?! אנו נתנו לזה לקרות. האדישות שלנו, הניכור הפושה בעולם שלנו, העולם הפוסט מודרני, גרמו לנו להעלים עין עצלנית ממילא; ועכשיו, כשהתעוררנו, המאבק יהיה הרבה יותר קשה, אך כל מי שחשובים לו חירות אמיתית ודמוקרטיה, והחופש להיות ציוני ולאומי גם באקדמיה, חייב להמשיך בו.
