במקביל להיערכות לעקור השנה ביהודה ושומרון עשרות יישובים בנוסף על 20 יישובי הרצועה, במקביל להכנות למשאל-עם בו ישתמש שרון ב-20% מהקולות הערביים לטיהור אתני של בני עמו, הוא הקים ועדה של פסיכולוגים, 15 במספר, לטפל "בפגיעות הנפשיות במתנחלים שיפונו מבתיהם, תוך דגש על ילדים ובני נוער", כך כתוב בעתון.
לי נראה, שיש צורך בצוות פסיכולוגים עוד יותר גדול - כדי לטפל בתגובה הפתולוגית, הלא-נורמלית, של המתנחלים ומנהיגיהם עכשיו, ערב האסון.
השר אפי איתם, בטלוויזיה, הודיע שהוא וחבריו ימשיכו לשבת בממשלה עד להחלטה רשמית על עקירת יישובים. כלומר, שרון יוכל לנסוע אל בוש בראש קואליציה שלמה ולקבל את בירכתו ל"הינתקות"- בין היתר בגלל כך, שממשלתו לא התפרקה.
עם הברכה הזו, יוכל שרון לביים ב-100 אלף שקל מישאל עם בלתי מחייב, מיבצע ענק של שטיפת מוח, שיביא לו רוב, בעזרת ההסכמה האמריקנית וקולות הערבים. עם הרוב הזה הוא יוכל להשתיק את שרי וח"כי הליכוד.
ובכל זאת, עד לרגע הזה יחכו מנהיגי "מפלגות הימין" כדי לצאת, כלומר - להיות מושלכים החוצה. ואיך נימק זאת אפי איתם? יש לנו הישגים בממשלה, אמר, אנחנו עושים התיישבות...
אימרו, כדי להבין את איתם לא צריך פסיכולוג?
ועתה, לקורבן בעצמו. בעתון "הארץ" התפרסמה כתבה תחת הכותרת "צו פינוי" מאת אביחי בקר. מדובר בפינוי מאחז "הרואה" על-יד שילה, המצפה לפוגרום הממשלתי כבר בימים הקרובים, ביחד עם עוד 8 מאחזים, מיקדמה לפינויים של למעלה מ-100 מאחזים עוד בשנה הזאת. והנה, מה אומר לכתב מנהיגן של 15 המשפחות ו-ארבעת הרווקים שבמקום, הרב חיים וידל? אני מצטט:
"אם ייפול הפור...וייגזר עלינו לא להיות פה יותר, שזה אומר שעם ישראל לא מעוניין יותר בשליחות שלנו, לא נהיה פה... יום הפינוי המר והנמהר, אם יקרה חלילה, יהיה, למרות הקושי העצום שבו, שקט, נוגה ומאופק... אני מקווה שיעמדו לנו כוחות הנפש להתנהל בצורה אצילית... שלא נצא משיווי משקל, אנחנו מתרגלים קור רוח ואורך רוח, מעבירים עצמנו סידרת חינוך פנימית..."
הבנתם? העוקרים מתרגלים את העקירה, והנעקרים מתרגלים את ההיעקרות!
וכך, איתם כשר והרב וידל כמתנחל, נותנים לשרון את האור הירוק ללכת קדימה במלאכת החורבן, ללא חשש.
אימרו, ולרב וידל לא צריך פסיכולוג?
או קחו את צבי הנדל, שלביתו שלו בגוש קטיף עומדים להכניס פליטים ערבים, ומטעם שרון כבר דנים עם האו"ם ועם הצלב האדום, איזה ארגון ערבי יקבל את בתי הספר, הישיבות, המתנ"סים, החממות - והאיש ממשיך לכהן כסגן שר בממשלה המחוללת את הפשע הזה, כלומר: הוא בעצם עוקר את עצמו. גם הוא מחכה, עד שזה יהיה "רשמי". כמי שרואה את ביתו בוער, אבל לא יזוז עד שלא יראה את זה כתוב בעתון.
הוא - לא צריך פסיכולוג?
והשר אביגדור ליברמן, שיישובו נוקדים ברשימת החיסול,
והשר בני אילון מבית אל? וחברי הכנסת אריה אלדד ואורי אריאל מכפר אדומים? גדוד של פסיכולוגים לא יספיק כדי להבין ולהסביר, מה מתחולל בנפשם.
וקחו את מועצת יש"ע, הלא הם ראשי המועצות, שעוד מעט, חלילה, יקיץ הקץ על מועצותיהם, על החברות לפיתוח, על האוטובוסים הצהובים, על התקציבים והשירותים והבנייה - הכל יימסר לאויב, כל המלכים האלה, שעוד מעט יהיו בחזקת "מלך אביון": כיצד הם מגיבים לעת כזאת?
הם מפרסמים מודעה, מצטטים מפקדים גבוהים בצה"ל המזהירים נגד מתן "רוח גבית" לטרור, ומכריזים - "עקירת יישובים פרס לטרור!" לא חשוב, שרבים מן הקצינים האלה כבר חזרו בהם, חזרה מלאה או חלקית, תחת המכבש של שרון, אך מכל מקום: זה כל מה שיש לומר כשהבית בוער?
"קורבנות השלום" של שרון נופלים, מפוצצים ושרופים, ללא תגובה - צבאית, מדינית או פוליטית - כלום! תחת שרון היינו כצאן לטבח פשוטו כמשמעו, ואף לא הפגנה אחת, לא התקוממות, לא זעם, לא זעקה גדולה ומרה!
אם התגובה העלובה - בעצם, הבלתי קיימת - של מועצת יש"ע מבשרת שזו תהיה תגובת המתנחלים על המזימה להשמיד את מפעלם - אזי הם, והציבור שלהם, זקוקים באופן דחוף לצבא שלם של פסיכולוגים, לחקור את הנפש היהודית החולה.
מצאתי אצלי חוברת מימי אוסלו, המבטאת את מה שצריך היה להישמע היום מפי מנהיגי המחנה הלאומי, אלולא אחז בהם השיתוק.
הנה כמה קטעים:
"הצהרת עקרונות:
1.עקירת יישובים יהודיים בארץ ישראל היא פשע לאומי.
2.לאנשי ביטחון אסור לבצע - גם בפקודה - את הפשע של עקירת יישובים, הואיל ופקודה כזאת היא בלתי חוקית בעליל.
3.תושבי יישובים העומדים לעקירה רשאים ואף חייבים:
א.להיצמד למקומותיהם ולסרב לנטוש את בתיהם ואת יישוביהם.
ב.להתנגד התנגדות פעילה לכל נסיון להוציאם בכוח מבתיהם וממקומותיהם. ההתנגדות הפעילה לא תכלול בשום פנים שימוש בנשק או באמצעים העלולים לגרום לשפיכות דמים.
4.תושבים בסכנת עקירה יקראו להמוני עם ישראל לבוא לעזרתם ולעמוד לצידם כדי לסכל בפועל כל נסיון של גירוש, עקירה וחורבן.
מאיר הר-ציון, אריה סתיו (עורך נתיב),
הרב דר. פנחס היימן, פרופ' ישראל חנוקוגלו,
פרופ' פול איידלברג, הרב אליעזר מלמד,
פרופ', עלי מרצבך, נעמי פרנקל (סופרת),
עו"ד יעקוב חירותי, גדעון אלטשולר (א/משנה במילואים),
אמציה חן (תת אלוף במיל.), ד"ר שלום פליסר,
אידה נודל, הרב מרדכי רבינוביץ'.
ועוד הצהרת עקרונות, חתומה על-ידי הרב אברהם שפירא, הרב שאול ישראלי ז"ל, הרב נחום רבינוביץ', הרב זלמן מלמד והרב משה צבי נריה ז"ל.
"הצהרת עקרונות:
א.עקירת ישובים יהודיים ביש"ע ובגולן... מנוגדת לדיני תורתנו הקדושה... מהוה התעלמות ממסורת ישראל מימי קדם... והינה סיכון לקיום העם ומדינתו כיום הזה.
ב.מתן פקודה כזו מטעם אנשי הביטחון היא, איפוא, באיסור מוחלט, והמקבל פקודה מעין זו אינו חייב להישמע לה, שכן זוהי למעשה שליחות לדבר עבירה, שהמבצעה נושא אף הוא באחריות מלאה.
ג.תושבי היישובים שבאים לעוקרם זכאים לסרב לנטוש את בתיהם ואת יישוביהם, ורשאים להביע התנגדותם לזמם בלתי חוקי זה.
ד.המוני עם ישראל ייזעקו לעזרת יישובים הללו הנתונים בסכנה ישירה, מתוך השכנוע כי מצוות התורה היא ליישוב הארץ, ואיסור במסירתם לשליטת זרים מן האומות, שמהווה גם סכנת נפשות ליישובים הסמוכים, הקרובים והרחוקים גם יחד".
לשתי ההצהרות הללו הקדימו המחברים, שלמה באום ז"ל, משה לשם, ואנוכי, דברי הסברה והנמקה. אני מצטט מתוכם, תוך התאמות קלות בטקסט לימינו אלה.
"מה הם הגבולות החוקיים והמוסריים למה שרוב דמוקרטי מותר לו לאכוף בכוח על המיעוט? היכן גבול ההתנגדות שמותר למיעוט להעמיד מול רוב דמוקרטי שקם להביא שואה על בתיו, עריו וכפריו?
חמישה שטו בסירה, אין עוד מזון, והם מחליטים ברוב מוחץ של 1:4 לאכול את החמישי. האם על הקרבן המיועד לקבל את דין הרוב? הקיום או הדמוקרטיה, מה עדיף?
שאלנו כתבים ומדינאים, אזרחי דמוקרטיות מערביות ותיקות:
האם יעלה על הדעת שהפרלמנט האנגלי יחליט לעקור ממקומם
את כל הפרוטסטנטים (או הקתולים) בצפון אירלנד כ"פתרון מדיני"
להשכנת שלום בארץ מוכת טרור זו? התשובה היא חד-משמעית: גם רוב דמוקרטי אינו רשאי לעשות כזאת! כי גם זה מעיקרי הדמוקרטיה:
ההגנה על המיעוט מפני עריצות הרוב, קביעת תחומים שעליהם
גם לרוב אין שליטה. תחומים אלה עיקרם בחירויות יסוד של הפרט.
הזכות לגור בבית ובישוב, להחזיק רכוש בכל מקום, נמנית כמובן
גם היא על הזכויות האלה. שום ממשל לא יעלה על הדעת למחוק
מעל פני האדמה 4% מעריה וכפריה של ארה"ב ולגרש את תושביהם
למען כל שלום שהוא. לא יימצא קונגרס לחוקק דבר כזה, ואם יחוקק - תפרוץ שם מלחמת אזרחים. אצלנו "מפנים" יישוב, מסלקים אותו כמו כתם.
על כך נסכם: עקירת יישובים והפיכת תושביהם לפליטים, שלא בסערת
מלחמה או כתוצאה ממנה, היא פשע נגד האנושות. ממשלה העושה זאת
לעמה מבצעת פשע לאומי.
"רוב דמוקרטי", בכנסת ואפילו במשאל עם, לא יוכל לשנות זאת.
גם רוב במשאל-עם אינו יכול להחליט לרצוח את הנפש או למסור
לאויב כ"מחווה שלום" מאה בתולות, כפי שהיה נהוג בימי קדם.
אפשרות כזאת פשוט אינה קיימת במילון הפוליטי של המאה ה-21.
ארור מי שהכניס את עקירת ההתיישבות לתוך "משוויית-השלום"
הישראלית. חברה ומדינה שהעקירה היא חלק מהווייתן,
שורשיהן בארצן רדודים. קיצן הוא רק שאלה של זמן.
איך צריך להתייחס אל חייל ושוטר שיישלחו להרוס את בתינו
ולעקור אותנו ואת משפחותינו במסגרת מילוי פקודה?
וכי מה רצינו, שצבאנו לא ימלא פקודות? אך גם הקוזאק שערך
פוגרום בעיירה יהודית או היכה בשוטים המוני מפגינים בפקודת הצאר - מילא פקודות!
על כן עלינו לומר בפה מלא: החיילים והשוטרים שלנו, אם ינסו לסחוב אותנו, את נשותינו, את ילדינו ואת נכדינו מבתינו כדי להורסם ולהפוך אותנו לפליטים - בעינינו הם מבצעים פוגרום, התפרעות אלימה.
זו ורק זו, מלחמת האחים שהכל חוששים מפניה: אחינו החייל,
אחינו השוטר - נלחם בנו.
אין זה סוד, שלצד הפרקים המזהירים בתולדות ישראל היו גם פרקים אפלים ומבישים, שבהם יהודים היכו, עינו, הסגירו ואף המיתו את אחיהם, פרקים שבהם מנהיגים הוליכו את צאן מרעיתם לאבדון.
אנו נדבר אל אחינו החיילים והשוטרים, אנו נקרא אליהם מנהמת לבותינו לסרב לציית לפקודות הבלתי חוקיות והבלתי מוסריות האלה, שבהם צבא ישראל עושה, בעצם, את מלאכתו של האויב.
כך יצילו את מצפונם ולא יעשו מעשה שיתחרטו עליו כל חייהם,
וכך יימנעו מלבצע פשע, שדגל שחור מתנופף מעליו".
עד כאן החוברת מימי אוסלו. בדיוק את הדברים האלה - וחמורים מהם - משמיעים מנהיגי וסופרי השמאל השכם והערב כאשר מישהו מעלה רעיון של טרנספר לערבים.
האם הציבור שלנו אוהב את עמו ואת ארצו פחות מאשר סוטים שמאלנים את האויב?
חיים נחמן ביאליק שאל שאלה דומה בשירו "אכן חציר העם", הנה כמה שורות:
אכן חציר העם, יבש היה כעץ
אכן חלל העם, חלל כבד אין קץ;
אכן נבל העם, מלא נקלה ורוש,
כלו רקב ומסוס מכף רגל עד-ראש!
שלא הקים מקרבו ביום נחלה וכאב
רב פעלים, איש חי, אשר יפעם בו לב,
ובלב יבער זיק, זיק מרתיח הדם,
ובראש יגה שביב מאיר דרך העם;
אכן אובד העם, שואף חרפה ורוק,
אין למעשיו יסוד ולפעלו אין חוק.
אלפי שנות חיי נדוד, גלות גדולה מנשא,
התעו אחור הלב, אבדה עצה מגוי.
הוא לא ייקץ אם לא יעירנו השוט,
הוא לא יקום אם לא יקימנו השוד.
גם בתקוע השופר ובהנשא הנס -
היתעורר המת? היזדעזע המת?
היה זה לפני 107 שנים. בינתים היה קונגרס ציוני, היו גם שואה וגם תקומה, ניצחנו במלחמות, בנינו מדינה - ועדיין שאלתו של ביאליק זועקת, כאילו כל זה לא היה.
מי הפסיכולוג שיסביר זאת?
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
