ככה בדיוק נהג המשגיח שפגשתי באחד מהמלונות באילת, שהתעקש להקדים את תפילת המנחה בשבת כדי שיוכל לישון ברצף עד למוצאי שבת. המנחה הוקדמה והמשגיח הרגיע אותי בסיסמא "כשאני בשטח כולם במתח".
טוב הוא עוד היה בשטח, אבל באירוע אחר שבו נתבקש בעל האולם להפגיש בין המשגיח לאורחים טען בעל האולם כי "המשגיח יצא להתפלל והוא תיכף יחזור". האירוע תם והם עדיין ממתינים למשגיח שיגיע.
סיפור כזה יגרום ללא מעט שיקומו ויאמרו שהנה ההוכחה הניצחת ליעילותה של כשרות מהודרת כדוגמת הבד"ץ. אך כמי שראה לא מעט משגיחים בחייו, אני חייב להעיד שמדובר בעבודה קשה (למי שעובד כמובן) ולא בטוח שאדם שומר מצוות היה רוצה לקחת על כתפיו את האחריות הזו.
לצערי אוזלת יד של כמה בודדים, גורמת לציבור לחפש לו מפלט אחר בדמות כשרויות הבד"ץ למיניהם, הפורחות תחת כל עץ רענן.
העיתונאי
נחום ברנע, בטורו במוסף לשבת מיום 23.4.10, מביא נתונים מעניינים לגבי התנהלות הכשרות. לעדה החרדית יש בד"ץ, ותחת הבד"ץ פועל הגוף שמספק אישורי כשרות. בשנים האחרונות השתלט הגוף הזה על רוב ענפי המזון בארץ. להלן פירוט חלקי של המוצרים הנמצאים תחת פיקוח הבד"ץ: כל מוצרי אסם, עלית מגדים, לחם אנג'ל וברמן, עלית, חמוצי בית השיטה, סוגת, שוגי, פפסי, מי עדן, נביעות, סן בנדטו.
עלות ההשגחה היקרה אינה פותרת את העסק מתשלום להגחת הרבנות הרגילה ואת העלות היקרה משלמים כמובן אנחנו. 97 אחוז מהציבור הדתי מאמין שכשרות בד"ץ זו כשרות. כשרות "בית יוסף" המשויך לרב עובדיה, מקובל על הספרדים (למרות שהוא לכאורה מחמיר יותר), והרבנות הכללית מקובלת על החילונים ושומרי המסורת. מדובר ב-400-500 משגיחים הפועלים בכל רחבי הארץ. הדרישות מהם גבוהות. הנה למשל משגיח שיצביע בבחירות, יחזיק מחשב, יתחבר לאינטרנט או יצפה בטלוויזיה יפוטר מיד. מי שמפקיד את תעודת הזהות שלו ערב הבחירות במשרדי הבד"ץ יזכה לקבלה למחרת בצירוף 200 דולר. למרות התפיסה האנטי ציונית מציין העיתונאי הרי שלמול רשויות המס הבד"ץ עובד מסודר ולפי הספר (לפחות לגבי מה שמוצהר).
אבל לתוך השמחה הזו אני חייב להביא סיפור אישי. לפני כמה שנים יצאנו אנוכי וחבר נוסף לטיול קצר באנטליה שבטורקיה. זה היה עוד טרם גילויי השנאה המובהקים כלפינו, ועוד בתקופה שטורקיה לא הייתה יעד מספר אחד של התייר הישראלי.
סיבוב בשווקים היה חובה עבור חובב שווקים כמוני, וחברי היקר גרר אותי בעל כורחי לסיור במפעל למעילי עורות כדי שאחר כך הוא יספר לכולם שהמעיל שלו יוצר בצרפת (לפי הסכם הסודיות שבינינו האיפול תם כעבור עשר שנים).
לתומנו סברנו שאנו הראשונים שכובשים את האימפריה הטורקית אך הופתענו לגלות שאנטליה היא בית שני לישראלים. העברית שם מוכרת לכל, ולראות מוכר בחנות בגדים המוכן לטעום מביסלי הפלאפל שלי לא היה מחזה משונה. אך לא חלפו יומיים והבנו שמביסלי לא נוכל להקים מדינה או לפחות לחזור אליה במצב סביר. חיפוש קצר העלה ברשתו שלושה ישראלים השוהים במלון הנמצא תחת השגחה קפדנית של אחד מגופי הכשרות הידועים והמחמירים בארץ.
החלטנו לאפשר לעצמנו לחרוג מהמנהג הידוע שחל המבקרים בארצות זרות לברך שלוש פעמים ביום ברכת המזון. בבוקר על פרוסה בשוקולד. בצהריים ובערב על פרוסה עם טונה. האמת שהתכנון היה לברך בערב על פרוסה עם נקניק קבנוס או לחלופין ממרח כבד. אבל נגיסה אחת הבהירה לנו שאפשר להחזיר את הקבנוס וממרח הכבד לארץ בהנחה שרשת המזון תסכים לקחת אותם בחזרה (בכל זאת עד שמישהו קנה את זה).
טוב, בכל מקרה החלטנו לנסות ולמלא את כרסינו באוכל כשר בתכלית ההכשר. בהגיענו למלון קידם את פנינו ישראלי צעיר, עם שורט, גופיה קצרה, ושיער מג'וייל (מרוח בג'ל) בשטף ברכות. לא ממש היה ברור לנו מה תפקידו במלון אבל הבנו שבזמן שהוא לא במלון הוא עוסק במה שעוסקים כולם. בכסף ובילויים. הבחור מצידו סיפר לנו באריכות על נפלאות המלון או יותר נכון מחוץ למלון. במחירים נוחים הוא הציע לנו סקי מים, צניחה למים, וצלילה במים. לא שהאטרקציות המדוברות לא עניינו אותי, אבל עבורי שיט לשעה כולל עגינה בלב ים (במרחק חמישים מטר מהחוף) היה מספיק. הבחור מצידו הבין לרוחי וכבר הרים טלפון לסגור את השיט המדובר ואפילו נעתר לבקשתי לדחות זאת רק אחרי שנסעד את ליבנו.
אחר כבוד הוא הוביל אותי אל חדר האוכל במקום. בדרך לשם הסברתי לו שאשמח עוד לפגוש במשגיח המלון. לא שרציתי לערער על התעודה התלויה במקום אלא שזה חלק מהמוזרות שלי לשמוע כיצד אנשים שומרי מצוות חיים בארצות הניכר. הבחור הצעיר לא ממש הבין אותי והפנה את תשומת ליבי לכיפה הקטנה התלוי על ראשו אי שם בין האוזן לעורף. "אני המשגיח" ענה בחיוך רחב.
לאכול, כבר לא אכלנו באותו ערב, אבל מה שכן, הטיולים שלו ממש מומלצים.
