מקרה האונס ארע כבר לפני מספר חודשים בכפר אום סלמונה, שליד בית לחם; הנאנסת, פעילת שלום אמריקנית, רצתה להתלונן אך פעילים בארגוני השלום לחצו עליה שלא להגיש תלונה כדי לא לפגוע במאבק לסיום הכיבוש. האם יש צביעות גדולה מכך מצד אנשים המכנים עצמם "אנשי שלום"?

המקרה השני ארע לאחרונה לאחת מפעילות השלום, שהוטרדה מינית באופן חמור. הפעם הייתה זו ישראלית אמיצה שהבינה מיד היכן עובר הגבול הברור בין שלום ומלחמה, ולא היססה להגיש תלונה נגד הפוגע. ואולם, בלחץ כבד ובלתי הוגן שהופעל עליה מצד מארגני ההפגנות בשייח ג'ראח, היא חזרה בה מתלונתה.

ואם לא די בכך, כדי להצטמרר מהמוסר הכפול ואובדן המצפן, הרי שלאחרונה החמיר עוד יותר המצב, כשפעילי שלום מקרב מארגני ההפגנות בבילעין ובשייח ג'ראח פנו בדרישה לנשים המגיעות להפגין להקפיד על לבוש צנוע העומד בקוד המקובל בכפרים הערביים - חיג'אב, בורקה, כיסוי ראש.

ואיך זה שלא שמענו על כך? הרי התופעה ידועה בקרב קבוצה רחבה של פעילי שלום ואין זה סביר להניח כי הדבר נעלם מהברנז'ה התקשורתית, אז מה ניתן ללמוד מהשתקת הנושא בתקשורת? ומדוע זה נדם קולן של הפמיניסטיות הרדיקליות אשר טוענות השכם והערב שכיבוש הוא כיבוש ואין נפקא מינה אם מדובר בעם שכובש עם או בגבר שכובש אישה?

מסתבר שקיים פער בין התיאוריה הפמיניסטית הרדיקאל-שמאלית בעניין ההתנגדות הפעילה לכיבוש השטחים, ובין הפאסיביות, הגמגום וההתבטלות בפני הכיבוש האלים של נשים; לכאורה אמורות היו שתי הפגיעות בנכבש להיות פסולות, אך כשצריך לקבוע סדרי עדיפויות באג'נדה של ארגוני השלום הפציפיסטים - גם להם יש סדר עדיפות ברור: קודם כל סיום הכיבוש ורק אחר-כך הגנה על האישה.

האם ייתכן שסוף-סוף אנו עומדים מול האמת העירומה: מדובר כאן בארגונים פרו-איסלמים המסתירים את פעילותם במסווה הומניטרי? אחרת, איך אפשר להבין את העדפת השריעה האיסלאמית על פני מאבק בהדרת נשים, בהשפלתן, בכיבושן וברמיסתן.

הייתי מצפה מראשי מחנה השמאל הדוגלים בערכים של שוויון, כבוד האדם, זכויות אדם של גברים ונשים, ערכי שוויון וצדק חברתי - לבחור אחרת. לזעוק זעקה נגד היחס לנשים בהפגנות, ואף לעצור את פעולות המחאה נגד הכיבוש עד לתיקון דרכיהם של הגברים הפלשתינים.

אבל, כאמור, מסתבר שלארגוני השלום יש אכן סדר-יום ברור. קודם כל, במקום הראשון - סיום הכיבוש, ורק במקום השני - מאבק באלימות נגד נשים.

כשסדר עדיפות כזה מוכתב בידי גברים המארגנים את פעולות המחאה, עוד ניתן להבין; אבל לא ניתן לקבל את שתיקתן הרועמת של פעילות השמאל אל מול כיבושן המשפיל של חברותיהן, וגם לא ניתן עוד להבליג מול שתיקתן אל מול ההתדרדרות ההולכת וגוברת במעמדן של נשים בשטחי הרשות הפלשתינית ועזה.

לא שמענו אף מחאת ארגון נשים במחנה השלום לנוכח הפרסום של הניו-יורק טיימס (א', 18.7.10) כי החמאס בעזה אוסר על נשים עישון נרגילה בפומבי; וכי האיסור "מתיישר בקו אחד עם המסורת והמנהגים של העם הפלשתיני".

שתיקת ארגוני נשים לשלום זועקת לנוכח עוד איסורים המתפרסמים בחודשיים האחרונים, כגון איסור חדש של ממשלת החמאס על גברים לעבוד בסלוני יופי של נשים, ואיסור לאישה לחשוף את שיערה בפני גבר שאינו בעלה או קרוב אליה בקשרי דם.

ובמיוחד לא שמענו קול יונה הומה, כשפרסם לאחרונה העיתון אל-קודס אל-ערבי, היוצא לאור בלונדון, כי ממשלת חמאס אישרה באחרונה רשימה של חוקים, מעין קוד התנהגות איסלאמי, שנועד לשמור לכאורה על המוסר והדת האיסלאמיים. הרשימה הזו מצטרפת לעוד ועוד עדויות של תושבים ברצועה, כי משמרות צניעות מאלצים נשים לעטות כיסוי ראש ברחבי הרצועה, בעיקר בחופי הים, ובודקים מכוניות במקומות מבודדים כדי למנוע את שהייתם בהן יחדיו של זוגות שאינם נשואים.

ממש בימים אלו קיבלה רשות השיפוט בעזה, שמנהלת את בתי המשפט ברצועה מטעם חמאס, החלטה המחייבת את כל עורכות הדין לעטות חיג'אב על ראשן וללבוש שמלות בעת שהן מופיעות בבית המשפט. החלטה נוספת אוסרת על עירוב בין נשים וגברים בשמחות ובאירועים משפחתיים או חברתיים, חופים נפרדים לרחצה בים ועוד. באחרונה התקבלו בעזה כמה פסקי הלכה שקוראים לנשים ללבוש בגדים רחבים, שלא יחשפו את מבנה גופה של האישה.

כפמיניסטית, אני מרגישה שיש צביעות ואובדן המצפן המוסרי בדהירה קדימה של ארגוני השמאל לפעול בנחישות וללא הפסק למען סיום הכיבוש בשטחים, בשעה שקולם נאלם אל מול הזוועה שהם מעודדים ושותפים להסתרתה. טוב יעשה מחנה השלום, אם יתנה את פעילותו לסיום הכיבוש בהתחייבות פלשתינית לכונן בשטחים שישוחררו משטר דמוקרטי בלתי דתי ושוויון זכויות מוחלט לנשים.