שר החינוך סער זקוק למחנכים

כבר בשנות השישים העיר Peters, כי קצב השינוי החברתי המואץ שאנו חיים בו וגידול הפער וחוסר ההבנה בין הדורות שהוא מחולל, מחריפים את בעיות הפיקוח החברתי. בעיות אלה באות לידי ביטוי באובדן סמכותו המסורתית של המורה ובהתערערות הולכת וגוברת של הסמכות המסורתית בכלל (עמ' 420).

מוסר לא ניתן ללמד, אלא בהתנהגות מוסרית של מחנכים, של הורים. הייתי עד לשיחה עם מנהלת בית ספר שסיפרה, במין "הפוך על הפוך", כי עליה לצפות בתוכניות טלוויזיה מסוימות על-מנת להכיר את גיבורי התרבות של תלמידיה כחלק משיתוף והתקרבות אליהם. אינני משוכנע כי כך יש לנהוג. יש להבין את התמונה כולה, ולהמשיך לצפות כי החינוך ימשיך להיות מלמעלה למטה.

אם הכל הפוך על הפוך, אז נאמר כי אם ההורים מורים למורים מה לעשות עם הילדים - והילדים מורים להורים מה לעשות איתם, אז למי המורים מורים?

וכעת, אפשר לקרוא את קריאתו של סהר, מהסוף להתחלה - יש להתחיל מהתחלה, להשיב ימינו כקדם ולא לגעת, פשוט לא לגעת! מסר בלתי אחיד עובר לילדים, למשל, כשמחליפים את התלבושת האחידה כל אימת שמתחלף שר ממונה, בלבול ומבוכה מחליפים את ההיגיון הצרוף באוטוריטה בלתי משתנה - בעולם בו הכל משתנה.

שר חינוך אמיתי צריך להיות פילוסוף הקורא תיגר על תופעות בלתי חינוכיות בעם, ולא רק בבתי הספר, שם ההשפעה על תלמידים אפסית - בעולם בו הסביבה האלקטרונית נותנת את הטון.

לא רק שר החינוך זקוק למחנכים, אלא אומה שלמה. הבעיה אינה של מערכת החינוך אלא של רוח הדמוקרטיה המערבית, המערערת את עצם רעיון הסמכות.

בעוד שנה נדקלם שוב את הווידוי הגדול ביום הכיפורים: "על חטא שחטאנו לפניך בזלזול הורים ומורים", אך השאלה היא מה נעשה ברווח בין התפילות?

"משבר בחינוך, המלווה בהתדרדרות הדימוי העצמי והציבורי של המורה, הוא אחד מסממניה של החברה המודרנית", כך פותחת ד"ר יעל תמיר את מאמרה הדן בעניין (החינוך לקראת המאה ה-21, אונ' ת"א, עמ' 425).

לא יהיה זה הוגן להטיל על מר גדעון סער את חולאי מערכת החינוך. אולם, האם ניתן לנתק את חולאי מערכת החינוך מחולאי החברה? טוב יעשה שר החינוך אם יתייחס לתהליכים שהחברה עוברת; המורים אותם מבקש לגייס יימצאו תחת מאבק בין כוחות ריאקציוניים המבקשים לשמר מסורות לגורמים משחררים וחדשניים המבקשים לשחרר את היחיד וליצור אמונות חדשות, כותב ד"ר אליהו רוזונוב (עמ' 416). עצם הבעיה נעוץ בהגדרת הסמכות המבקשת, לכאורה, לשלול את החופש של הפרט. חלק בלתי מבוטל של מורים נסחף בעצמו לתיאוריות מודרניות משוללות כל יסוד, אשר העמידו את ה"אני" במרכז ולא מבינים למה זה קורה להם. המורה שלא נסחף, נמצא בעיצומו של מרד בעקרונות כלליים "שאבד עליהם הכלח" - בתוכם גם רעיון סמכות המורה. אבסורד של ממש קיים בהפרדת עיקרון הסמכות מהחופש: האדם זקוק לסמכותו של הארגון החברתי לא פחות משהוא זקוק לחירות, טוען דיואי במאמר¹.

מקורה של תופעת אובדן הסמכות היא בגורמים הפועלים על המורה מחוץ למערכת החינוכית. לכן, כל שיח של שר זה או אחר על המערכת בלבד - מנותק מהמציאות ומנציח את הבעיה הקיימת.

באווירה של שוויון וחירות, הצידוק המסורתי של עניין הסמכות הולך ומאבד את תוקפו, טוען אפלטון, וקובע כי שלטון המידות הטובות מתחלף בשלטונן של תאוות למיניהן. הערכים המסורתיים מאבדים את תוקפם ומתרוקנים ממשמעותם, אמות-המידה המוסריות נהפכות על-פיהן והדחף הגחמני תופס את מקומו של השיקול ההגיוני. התוצאה היא ש"האיש הדמוקרטי" חי את חייו כשהוא מתמכר ללא הבחנה להלכי רוחו המתחלפים ועובר מקיצוניות אחת לאחרת². דור ההורים החדש הפריט את חינוך ילדיו, אם כן, והפקירו למסרים ולדימויים חיצוניים אשר תלויים ומפורסמים בכל שעל בדרכם לבית הספר ובכלל.

מתחולל מרד סמוי, לא זקוף אלא שפוף - המסתכם ברצון להתנער באופן גס מהעבר. תהליך של הינתקות מהעבר, מהזהות, אל עבר עולם שטוח מלא בגירויים. מי צריך את אבא כשיש את ד"ר גוגל? יש אבא חדש בבית, כך אני מכנה את הסמכות האינטרנטית החדשה - אבל זיהוי הבעיה יגרום להורים לתפקד במשרה מלאה כהורים אמיתיים - וזה, קצת קשה יותר.

יש לערב את ההורים בפעילויות, לתת הסבר להורים על העידן החדש ("ניו אייג'), לפני שיעור "כישורי חיים" לתלמיד. יש לשלב חוכמה טכנית ("טכנה", לפי אריסטו) עם חוכמה עיונית. חוכמה זו עוסקת בתלמיד ובסביבתו. והעידן החדש, מספק פתרונות אינסוף - ללא סוף ידוע. מערכת החינוך לא ממקדת את עניין הסביבה החדשה אליה נקלע הצעיר החדש, קורבן של אינטרסנטים חוצי גבולות.

מערכת החינוך כיום פחות מחנכת אלא שולחת קבלנים (מורים) לדרג ציונים, אולי יש לכנותה: 'מערכת ההישגים'. ברור שהגדרה זו קיצונית ולכן מובילה לשאלות גדולות: האם הבעיות הנידונות אצל מורים ומערכת החינוך, הן בעיות טכניות - מתודולוגיות, או מהותיות?

מקצוע ההוראה הוא מקצוע ייחודי אשר מבקש לא רק ללמד אלא גם לעסוק בחינוך מוסרי. יש לדבר על תפיסות העולם של מורים, על תבונתם ולא על תפקודם בלבד. האתגר הוא עצום - יש לשלב בו, אם כן, גישה רב-תחומית הכוללת מדע, טכנולוגיה, מוסר והומאניות. אחרי הטמעת המוסר בילד - הוא יוכל להבחין בין טוב לרע.