כדי לאפשר לפלשתינים לרדת מעץ הסרבנות לפתיחת המו"מ עם ישראל, אובמה והאירופים לחצו על מר נתניהו לעשות מעשה "בונה אמון". מר נתניהו בלע את הצעה, בקושי רב, והצליח להעביר החלטה קשה ב"שביעייה", היא ההקפאה למשך עשרה חודשים. וכאן בדיוק הבעיה: פקחים היו נוהגים בדיוק כפי שישראל נהגה. ומה יצא מכך? שום דבר מהותי, שום התקדמות אלא להפך: לחץ אמריקני ואירופי נוסף, איומים על פיצוץ המו"מ, משמע חזרה לתחילת הדרך שלפני ההקפאה.
היה ברור שהפלשתינים יעוטו על המציאה וימשכו את הזמן עד קצה גבול תאריך הסיום כדי לזכות בעוד תקופה של הקפאה. ברגע שישראל לא התנתה שום תנאים והסכימה להקפאה למען הפלשתינים יכנסו למו"מ, ה"משחק" הסתיים כבר בתחילתו לטובת הפלשתינים. מר נתניהו וממשלתו, יחד עם כל השותפים הקואליציוניים, קיוו ששום תזוזה לא תקרה, עשרה חודשים יעברו וישראל תוכל להטיל על הפלשתינים את האשמה בכישלון. למרבה הפלא, גם הפלשתינים קיוו לאותה תוצאה: ככל שעשרה חודשים יעברו ללא התקדמות וככל ש"בקשות" האמריקנים והאירופים לפתוח במו"מ מבלי התחייבות לתזוזה אמיתית בפרק הזמן שתואר כ"חלון הזדמנויות", כך ייטב לפלשתינים. אבו מאזן הבין שבתום תקופת ההקפאה, גם אם לא תהיה התקדמות, האמריקנים ילחצו על ישראל להמשיך. תקוותו של אבו מאזן התגשמה, וכיום האמריקנים, החל מאובמה ועד אחרון הפקידים, מביעים "אכזבה", משמע לחץ סמוי, מסרבנותו של מר נתניהו להמשיך בהקפאה.
אבו מאזן מבין שלמרות הכול ובהתחשב במצבו הפוליטי של מר נתניהו, ישנם מהלכים שהשתיקה יפה להם, מה גם שהם הושגו, ככל הנראה, בשיחות חשאיות. לא מן הנמנע שאבו מאזן קיבל הבטחה שגם אם הבנייה תחודש, תנופה רבתי לא תהיה. כדי שכן תהיה תנופת בנייה ביהודה ושומרון, חייבים להתקיים כמה תנאים מוקדמים, למשל אישורים של שר הביטחון. אם הלחץ האמריקני ימשך, סביר להניח שממשלת ישראל תאשר בנייה בשטחים אך במשורה. אין הסבר הגיוני אחר להצהרות של אבו מאזן לפיהן הפלשתינים לא יפרשו מן השיחות, לעת עתה, גם אם ההקפאה לא נמשכת. עתה יוצא שישראל היא "האשמה" במיני משבר זה ודעת הקהל בעולם כולה לטובת הפלשתינים.
ממשלה חכמה ולא פקחית הייתה צריכה לנהוג אחרת. מלכתחילה, ישראל הייתה צריכה להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שעשרת חודשי ההקפאה נועדו להתקדמות ממשית במו"מ. "משיכת זמן" תיחשב כהפרה של התחייבות הפלשתינים ותשחרר את ישראל מן החובה להמשיך את ההקפאה לאורך כול עשרת החודשים. ישראל הייתה חייבת לקבל התחייבות אמריקנית בלתי חוזרת שעשרה חודשים לא נועדו ל"גישושים" וטקסים אלא להתקדמות משמעותית.
ממשלת ישראל מעדיפה לדון תחילה בסידורי הביטחון. אחרים טוענים שדווקא נושא הגבולות היה צריך להיות ראשון. למען האמת, סדר הנושאים האמורים לעלות לדיון איננו כה חשוב ועקרוני. לשיטתה של ממשלת ישראל, היה צריך להתנות את ההקפאה בהתקדמות ממשית בסידורי הביטחון. צוותים מקצועיים היו אמורים להתקדם מאוד בעבודתם ולהציג בפני הקברניטים את התוצאות החלקיות. במקום זאת, בוזבזו עשרה חודשים ללא שום התקדמות, לא בסידורי הביטחון ולא לא בשום עניין אחר. ממשלה חכמה לא הייתה מסכימה לכך.
לו היו מתחילים לדון תחילה בנושא הגבולות בצורה רצינית, יתכן והיום לא היינו עומדים בפני שוקת שבורה לגבי המשך ההקפאה או ההפשרה. אפשר היה להגיע, תוך עשרה חודשים, לפחות לקווי מתאר מוסכמים פחות או יותר, ומכאן להמשיך את הבנייה באותם המקומות העתידים להיות מסופחים לישראל. לצערנו, הזמן בוזבז לריק.
ראש הממשלה, נתניהו, נכנס לפינה שממנה לא יכול היה לצאת טוב אלא אם היה נוקט מהלך דרמטי: מוכנות לעוד שלושה חודשי הקפאה, בתנאי ברור, שבתקופה זו יושג הסכם לגבי הגבולות או סידורי הביטחון. ארה"ב הייתה צריכה לערוב למהלך מסוג זה תוך דרישה חד-משמעית מן הפלשתינים לעמוד על דברתם. סביר להניח שבמצב זה, מר נתניהו יכול היה לעמוד פוליטית מול המתנגדים מבית. ברגע שלהקפאה לא התלוו שום תנאים מחמירים, גם הציבור בישראל לא ראה טעם בהמשך מדיניות חד-צדדית.
למען האמת וההגינות, יש להדגיש הדגש ה היטב: במוקדם ובמאוחר, היו מגיעים הצדדים למשבר אשר נראה כיום בלתי פתיר בעליל: נושא ירושלים, הפליטים וזכות השיבה , וכמובן העובדה שעזה איננה בידי אבו מאזן ואנשיו. חמאס לא ירפה אלא יש סיכוי שיתחזק, ומכאן שההסדר הסופי והחתימה על הסכם שלום נראים רחוקים מאי - פעם.
ד"ר צ'לו רוזנברג הוא היסטוריון ומתמחה בביטחון לאומי 
