לשכת ראש הממשלה נסערה אמש בעקבות נאומו של שר החוץ,
אביגדור ליברמן, בעצרת האו"ם, שבו טען כי הסכם שלום עם הפלשתינים יושג רק בעוד כמה עשורים. התשובה לנאומו של ליברמן הייתה כי ראש הממשלה הוא זה שמנהל את המשא והמתן מול הפלשתינים. הסערה הנוכחית שמעורר ליברמן מצטרפת למבוכה נוספת שעורר לא מכבר כאשר טען שיש לכלול את ערביי ישראל ויישוביהם במסגרת המשא-ומתן לשלום.
ליברמן הוא חידה פוליטית: הוא איננו ימין ואיננו שמאל; הוא לא מזדהה עם הימין המסורתי, הטריטוריאלי, ולמרות היותו חבר ההתנחלות נוקדים, הזיקה בינו לבין מפעל ההתיישבות ביו"ש הינה קלושה ביותר. תפישותיו בשאלות אזרחיות שונות לגמרי מתפישותיו המסורתיות של הימין ובשונה מכל מפלגות הימין, למפלגתו אין שורשים בימין הארצישראלי ההיסטורי. הקשרים בינו ובין אישים כגון מרטין שלאף,
חיים רמון ו
אריה דרעי רק מגבירים את המסתורין סביב דמותו של האיש. יחסיו עם ראש הממשלה אינם כשורה: ליברמן מונע בגופו מינוי שגריר לישראל באו"ם ומזיק לישראל. ואם לא די בכך, הוא מחסיר במתכוון חלק גדול מדיוני הממשלה והקבינט.
האמת הבסיסית היא שליברמן מעולם לא היה חלק מהדיון הרעיוני והפוליטי שמתקיים בישראל. החיבור של שר החוץ להוויה ולחברה בישראל הוא מלאכותי. באמצעות הפרובוקציות העונתיות שלו, מנסה לשווק ליברמן אידיאולוגיה חדשה וקיצונית שאיננה מוכרת לישראלי המצוי, ובמרכזה הניסיון ללכד את הישראלים סביב מנהיגותו שתתקיים במסגרת שלטון סמכותנית בהשראת הקיסרות הפוטינית. הערבים, בהקשר הליברמני, הם רק האמצעי לגבש את החלופה ההיסטורית לתרבות הדמוקרטית שחלשה פה בעשורים האחרונים, על כל מגרעותיה. זו חלופה שמתנגדת מן הצד האחד לממלכתיות ההיסטורית של בן-גוריון עם האחריות הלאומית שהיא החילה על עצמה, ומן הצד האחר בזה ללאומיות הליברלית שאחזו בה אנשי חירות ההיסטורית, ובראשם מנחם בגין. במידה רבה, זהו איום על הדמוקרטיה הישראלית.
למעשה, ליברמן מסמל את הפוסט-ציונות החדשה - המקבילה לזו השמאלית - שעבורה ארץ ישראל היא רק כלי במשחק שחמט שתכליתו ליצור חברה מונוליתית יציבה עם משטר אוטוריטארי. זו פוסט-ציונות שאיננה ימין ואיננה שמאל כי אם רעיון סמכותני ברוח פוטינית שאיננו מבקש לייצר שיח ואף לא מרכז לאומי רוחני וטריטוריאלי. מבחינת ליברמן, הערבים מפריעים לפרויקט האוטוריטארי שלו ואם משמעות סילוק הערבים היא הסתלקות משטחים רחבים הנמצאים היום בריבונות ישראלית, ליברמן יקנה את הרעיון בחפץ לב.
צריך לומר את האמת הפשוטה: בממשלה יושב סוס טרויאני אשר מחכה לרגע לשרוף את העיר. היחס ההיסטורי של הימין הישראלי כלפי הערבים מעולם לא היה נגוע בריח השנאה הלאומנית החריפה בנוסח ליברמן. ליברמן איננו ימין ואיננו שמאל, וידוע איזו תנועה בהיסטוריה הגדירה עצמה במילים האלה. לעם ישראל יש אינטרס מובהק לקיים חיי שלום עם הערבים השוכנים במדינת היהודים, להעמיק את יסודות הדמוקרטיה הישראלית ולהתעקש על האמת ההיסטורית שלפיה אין לערביי ישראל החיים בגבולותיה שום זכות לתבוע הגדרה עצמית ואוטונומיה לאומית, אלא אך ורק שוויון זכויות אזרחי ופוליטי מלא. כפוסט-ציוני טוב, ליברמן מעודד את חישול הזהות הלאומית הפלשתינית בקרב ערביי ישראל והצעותיו לדון גם על חלקי ארץ שאינם נדרשים כרגע על-ידי הפלשתינים הן איום על ישראל עצמה.
הגיעה השעה שראש הממשלה נתניהו - המייצג את הרוב הגדול של העם בישראל וזוכה לתמיכה ציבורית אדירה - ישים קץ לבריונות המגלומנית של שר החוץ שלו. מבחינות רבות, ההבדל המהותי בין אביגדור ליברמן לבין ח"כ חנין זועבי מבל"ד טמון בכך שפוטנציאל ההרס של שר החוץ גדול פי כמה מזה של שגרירת החמאס בכנסת ישראל.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
