שתי אצבעות

"יוזמת ז'נבה" דרכה ככוכב-שביט וצנחה ככוכב שביט בראשית שנות ה-2000. במרכזה עמד ניסיון רציני להגיע לטיוטא של הסכם-שלום מלא וסופי עם העם הפלשתיני. היא באה אחרי הטיוטא שעיבד "גוש שלום", והיא דומה לה מבחינות רבות. אך היו שני הבדלים גדולים: ליוזמת ז'נבה היה שותף פלשתיני גלוי, והיא הייתה הרבה יותר מפורטת. טיוטת "גוש שלום" הסתפקה בעקרונות, "הסכם ז'נבה" נכנס לפרטי-פרטים והקיף 423 עמודים, בתוספת מפות. כאשר נחנכה הטיוטא בטקס חגיגי בז'נבה, בנוכחות אישים בינלאומיים רמי-דרג (ובהיעדר כוחות-השלום ה"רדיקליים" בישראל, שהיוזמים החרימו אותם כדי להדגיש על אופייה הממסדי), זה היה אירוע בינלאומי. במשך כמה חודשים עמדה היוזמה במרכז תשומת-הלב העולמית. ממשלות רבות גילו בה עניין. גם אני פעלתי למענה, אף שלא שותפתי בה, ודיברתי עליה עם אישים בינלאומיים, ביניהם נשיא גרמניה ושר-החוץ הגרמני. בכל מקום נתקלתי ביחס חיובי ביותר. הכל העריכו את היוזמה וביקשו לעזור. ואז היא נעלמה, באותה המהירות שבה הופיעה. את מכת-המוות הנחית עליה ראש ממשלת-ישראל, אריאל שרון, ששלף כשפן מן הכובע את תוכנית ההינתקות שלו. ביצועה היה מלווה בדרמה ובמלודרמה, והעולם שכח את ז'נבה. מה שנשאר הוא קבוצת-תומכים, המפרסמת מדי פעם מודעות ועורכת כינוסים, אחת מאגודות-שלום רבות. נאומו של אולמרט נישא בכינוס כזה.

בינתיים קרה ליוזמה דבר מוזר. אביה הרוחני היה יוסי ביילין, אדם בעל מוח פורה, ויש אומרים - פורה מדי. ביילין התחיל את הקריירה שלו במפלגת העבודה, כעוזרו של שמעון פרס. כשנכשל במפלגתו עבר למרצ, הפך למנהיג המפלגה והנחיל לה כישלון חרוץ בבחירות. באחרונה נוצר מצב ביזארי. ביילין מכהן עדיין כיו"ר יוזמת ז'נבה, אך עכשיו הוא פוסל את הרעיון המרכזי של היוזמה: הסכם-שלום מלא, שיהווה את סוף הסכסוך. הוא טוען שהסכם כזה אינו אפשרי, ועל כן יש לשאוף להסכם-ביניים - שהוא ההפך הגמור של יוזמת-ז'נבה. הסכם אוסלו הוכיח שהסכמי-ביניים אינם אלא המשך הסכסוך באמצעים אחרים - לא הכנה להסכם סופי אלא מניעתו. יוזם היוזמה הפך לקברן שלה.

ומהאכסניה לדובר. אהוד אולמרט הוא כיום הפוליטיקאי הבלתי-פופולרי ביותר בישראל (תואר שיש כמה מתחרים עליו). מאז ראשית דרכו הפוליטית, מרחף מעליו ענן של חשדות, ההולך ומתעבה עם הזמן. כרגע מתנהלים נגדו חצי-תריסר משפטים פליליים וחקירות משטרתיות, שעניינם שוחד, הונאה, זיוף מסמכים ומה לא. לא מן הנמנע שיישלח בסוף לבית-הסוהר, ויפגוש כמה מעמיתיו, וביניהם שר-האוצר שלו.

כאילו לא די לו בהופעותיו התדירות בבית המשפט ובתחנות-המשטרה, מנהל אולמרט עכשיו גם קרבות מרים עם חבריו-לשעבר, ובראשם אהוד ברק, שאותו הוא מאשים בהאשמות שונות. אחת ההאשמות החמורות ביותר: שברק רצה לקצר את מלחמת "עופרת יצוקה".

בתוך כל ההמולה הזאת, מצא אולמרט זמן ומרץ לשאת את הנאום בכינוס "יוזמת ז'נבה", שבו הרחיב את הדיבור על מאמציו להשיג שלום עם הפלשתינים. בעזרת שתי אצבעותיו טען שהשלום היה קרוב מאוד, ושאפשר להגיע גם עכשיו להסכם מלא וסופי. כך אימץ לעצמו עמדה שהיא הרבה יותר שמאלית מזו של יוסי ביילין, השמאלן הידוע.

מבחינה פוליטית מעשית, אין לדבריו משקל. הציבור מתעניין הרבה יותר בחשבונותיו המזויפים ובמעטפות המלאות בשטרות-כסף שקיבל. החלק בנאומו שהוקדש למריבתו עם ברק ("אהוד נגד אהוד") השכיח לגמרי את החלק שהוקדש לעניין השלום. ובכל זאת, כדאי לשים לב למה שאמר. בייחוד כשהדובר הוא אדם שגדל בבית ימני, ושעשה את כל דרכו במפלגות ימניות.

במשך חצי שעה, בצורה רהוטה ושוטפת, ומבלי לקרוא מן הכתב, סקר אולמרט את נושאי-הליבה של המשא-ומתן עם הפלשתינים. בעניין הגבולות טען שהושג כמעט הסכם. הגבול יתבסס על הקו הירוק, עם חילופי-שטחים שישאירו את גושי-ההתנחלות הגדולים בידי ישראל. בעניין זה, כך נדמה, נוצר בהדרגה קונצנזוס. אבל רק להלכה, כי שתי אבני-נגף גדולות עומדות בדרך להסכם.

ההתנחלויות הצמודות לקו הירוק אינן צריכות לעורר קושי רב מדי. גוש-עציון, מודיעין-עילית ואלפי-מנשה נושקות לגבול, ואפשר להחליפן בשטחים ישראלים. יהיה בוודאי ויכוח על גודלו של כל גוש, אך זה ניתן לפתרון.

שונות לגמרי שתי ההתנחלויות הגדולות השוכנות עמוק בשטח הפלשתיני: אריאל ומעלה-אדומים. אריאל נמצאת כ-20 ק"מ מהקו הירוק, סמוך לעמוד-השדרה של הגדה המערבית (כביש שכם-ירושלים). יחד עם הכביש המחבר אותה לישראל, היא משסעת את השטח הפלשתיני. אם מעלה-אדומים תצורף לירושלים ברצף טריטוריאלי, גם היא כמעט חותכת את הגדה המערבית לשתיים. המעבר בין שכם לחברון יחייב איגוף גדול. פינוי שתי ההתנחלויות האלה יהווה בעיה עצומה. הישארותן במקומן תהווה בעיה קשה עוד יותר. ייתכן שניתן למצוא להן פתרונות יצירתיים: הישארותן תחת ריבונות פלשתינית, או הפיכתן למובלעות מצומצמות בתוך המדינה הפלשתינית. יש החושבים על חיבורים באמצעות מנהרות, גשרים, או כבישים מיוחדים, כפי שברלין המערבית חוברה בשעתו לגרמניה המערבית. הדבר תלוי במידה רבה בטיבו של הגבול בין ישראל ופלשתין. אם זה יהיה גבול פתוח, עם מעבר חופשי לבני-אדם, הכל יהיה הרבה יותר קל. כשם שהתנועה תזרום בין עזה וחברון דרך שטח ישראלי, היא יכולה לזרום בין אריאל לכפר-סבא דרך שטח פלשתיני. ספק אם הפלשתינים יסכימו לכך.

לפי אולמרט, בעיית-ירושלים ניתנת לפתרון על-פי הכלל שקבע ביל קלינטון: החלקים היהודיים לישראל, החלקים הערביים לפלשתין. זה מחייב ויתור גדול מצד הפלשתינים, מפני שכמה מן השכונות היהודיות נבנו מעבר לקו הירוק. תמורת הנכונות לצרפן לישראל יצטרכו הפלשתינים לקבל פיצוי גדול מאוד. אך הדבר החשוב הוא שאולמרט קבר רשמית את "ירושלים שחוברה לה יחדיו, בירת הנצח של עם-ישראל". הוא הניח על השולחן את חלוקת ירושלים, בלי התחמקויות נוסח ברק בקמפ-דייוויד ובלי התחכמויות נוסח ביילין.

אך פריצת-הדרך החשובה ביותר בדברי אולמרט הייתה בחזית הפליטים. אולמרט הסכים שישראל תקבל על עצמה אחריות חלקית ליצירת הבעיה, והציע לאבו-מאזן תוכנית מקיפה ליישוב הפליטים, הכוללת את חזרתם של כמה רבבות לישראל. אי-אפשר להגזים בחשיבות הנקודה הזאת. לבעיית הפליטים יש השלכות רגשיות אדירות. היא נוגעת בשורשי הסכסוך הישראלי-פלשתיני. עד כה התכחשו כל ממשלות-ישראל לאחריותן לבעיה, וסירבו לדון אף בהחזרת פליט אחד (מלבד כמה מקרים של "איחוד משפחות"). לדעתי, המספר שהציע אולמרט חשוב פחות מעצם ההסכמה להחזיר פליטים. כדברי הבדיחה על האישה המכובדת שהסכימה לשכב עם גבר תמורת מיליון דולר. "אחרי שהסכמת על העיקרון", אמר האיש, "בואי נדבר על המחיר". אם המשא-ומתן לא יהיה עוד על "אם" יחזרו פליטים, אלא על "כמה", אין ספק שיושג הסכם. ("גוש שלום" הציע בשעתו להחזיר חמישים אלף לשנה, במשך עשר שנים. יוזמת ז'נבה הציעה נוסחה מעורפלת, שהייתה עשויה להגיע לכמה רבבות.)

מדוע הדברים חשובים? אם הפופולריות של אולמרט שואפת לאפס, למה חשוב מה הוא מציע? אולמרט הוא אופטימיסט ובוטח בעצמו. הוא מאמין שאיכשהו ייחלץ מכל צרותיו ויחזור לבמה הפוליטית. נראה שהוא הוא לא ויתר על שאיפתו לחזור למשרד ראש-הממשלה. איש אינו מכחיש שיש לו חושים פוליטיים מחודדים. אם אדם בעל שאיפות כאלה מציע תוכנית-שלום, פירוש הדבר שהוא משוכנע כי עמדות אלה מקובלות עכשיו על הרוב הגדול.

לכן אני מציע להסתכל, למרות הכל, בשתי האצבעות של אולמרט.