שר הביטחון שלנו, שכידוע ממש מחוסר עבודה, תפס השבוע כותרת: הוא קרא לעכב את גירוש ילדי העובדים הזרים. נניח בצד את העובדה, שמדובר בילדיהם של שוהים בלתי חוקיים. נניח בצד את העובדה, שההסתננות הזאת מסכנת את בטחון המדינה ולכן היה מן הראוי ששר הביטחון ייצא נגדה. נניח בצד את העובדה שזה ממש לא עניינו.

נצביע רק על היבט החוצפה: זהו אותו אהוד ברק, שבדירת 30-40 מיליוני השקלים שלו במגדלי אקירוב נתפסה עובדת בלתי חוקית. כלומר: שר ויו"ר מפלגה המעסיק שוהה בלתי חוקי, קורא לתת פרס לאותם שוהים בלתי חוקיים. ממש מוח אנליטי.

את המילה "ניידניק" המצאתי משילוב של שתי מילים: נייד ונודניק. אין הכוונה לנודניק נייד. להיפך: הנודניק הזה תקוע במקום אחד, אבל יש לו מכשיר הרסני – טלפון נייד. כמו במשחק המחבואים, הוא תמיד יושב מאחוריך/מלפניך/משני צידיך באוטובוס או ברכבת, שם יש תהודה מצוינת ואין לך שום אפשרות לברוח ממנו. איכשהו הניידניק הוא זה שמדבר ב-90% מהשיחה שהוא מנהל, בטוח שהרכב הציבורי שייך לו, ומשוכנע שכל העולם מתעניין בסיפוריו.

השבוע נתקלתי באחת כזו ברכבת לחיפה. זה לא שהקשבתי לה; גם כאשר שוחחתי עם רעייתי או קראתי עיתון, אי-אפשר היה שלא לשמוע אותה. לאורך הדרך בת השעה היא ניהלה שתי שיחות עם הפסקה קצרה ביניהן; בכל זאת, קשה לדבר חצי שעה ברציפות. כאשר התעייפה, היא חלצה את נעליה והניחה את רגליה על השולחן, שמשמש עוד נוסעים שלפעמים גם אוכלים עליו. אבל העיקר היה הדיבור הבלתי-פוסק שלה.

מהשיחה הראשונה למדתי שהיא ישנה רק שעתיים בלילה הקודם ועכשיו היא נוסעת ליום ההולדת של אמא שלה והיא לא בטוחה שנעלה את הדלת והיא חושבת ב-90% שנעלה אותה אבל היא מבקשת מבת שיחהּ לגשת לבדוק ויש עוד המון סיפורים ותשמעי מה קרה לי ותגשי לבדוק את הדלת ויאללה להתראות ונזכרתי בעוד משהו ותגשי לבדוק את הדלת.

השיחה השנייה הייתה עם בחור שיצא עם בחורה שהניידניקית מכירה והוא דווקא מצא חן בעיניה אבל היא חושבת שהוא רזה אז כדאי שיעלה קצת במשקל וחוץ מזה כדאי לו להיפגש איתה גם לא במישור הרומנטי כי היא מה-זה-מוכשרת בתחום שלה ואולי ייצא מזה collaboration ותתקשר אליה ויאללה אני צריכה לרדת.

אז אולי באמת תרדו לנו מהאוזן, את וחוצפנים שכמותך?

אלה מקורות המימון המתוכננים לפיתוח משק החשמל: גיוס הון בידי חברת החשמל – 1.5 מיליארד שקל; אשראי לקוחות של חברת החשמל – 1.6 מיליארד שקל; ביטול הורדת התעריפים – 2.5 מיליארד שקל. במילים אחרות: הציבור – כל אחד ואחת מאיתנו – יתן את החלק היחסי הגדול ביותר. וזה עוד לפני שדיברנו על דרישת החברה להעלות את התעריפים ב-5%.

כבר שנים שחברת החשמל מהלכת עלינו אימים: עוד חמסין אחד – ואין חשמל. מאיימים, אבל זה לא קורה. מספרים לנו שהצריכה שוברת שיאים, אבל הייצור נמשך ללא תקלות. כך שאני מתקשה להבין את פשר מצב החירום התמידי שבו שרוי הענף, לטענת המונופול השולט בו (שאמור היה למנוע מראש את מצב החירום הזה).
ומי משלם? אנחנו. המימון העצמי של חברת החשמל יבוא כאמור מגיוס הון. לא חלילה מהתייעלות, פיטורי עובדים, קיצוץ בשכר השערורייתי ובתנאי הפרישה השערורייתיים עוד יותר, הפרטה חלקית וכדומה. רק אנחנו. ומה אנחנו מקבלים בתמורה? – א-פייג, כמו שאומרים באידיש.

הכללתו של תשובה במדור השבוע, תחת הכותרת "חוצפנים", חוטאת לו. למעשה, תשובה נמצא כאן משום שהוא דווקא צודק, כאשר הוא חושף את החוצפה של המדינה ואת הפופוליזם של כמה חברי כנסת ואמצעי תקשורת.

הנושא הוא דמי התמלוגים על מציאת נפט וגז, העומדים מאז שנות ה-50 על 12.5% מההכנסות. למעלה מיובל לא עשו עם זה כלום, ונזכרו רק כאשר תשובה ושותפיו גילו גז טבעי בשווי של הרבה מיליארדי דולרים. כעת מדברים על העלאה רטרואקטיבית של התמלוגים.

זהו מעשה פסול בתכלית, העומד בניגוד לכל היגיון כלכלי והגינות ציבורית. רוצים להעלות מכאן ולהבא – בבקשה. תקבעו שהתמלוגים יהיו 18.7%, 63.5% או אפילו 101%. אבל אתם לא יכולים לבוא בדיעבד, לאחר שהמשקיעים עשו את תוכניותיהם וחישוביהם לפי שיעור התמלוגים הקיים, להפוך את השולחן ולקבוע מחדש את הכללים.

נוח מאוד להתנפל על הטייקונים ועל העשירים. זה גם מאוד טרנדי ומבטיח כותרות חיוביות. אבל צריך גם טיפה שכל ישר. במקום זה, אנחנו מקבלים ים של חוצפה.

יו"ר ההסתדרות דורש תוספת שכר של 10.8% לעובדי המגזר הציבורי. אפילו כעמדת פתיחה במו"מ, זו חוצפה מרקיעת שחקים. הרי האינפלציה היא בקושי 2%-3%, האבטלה עולה, המשק רק מתחיל לצאת מהמיתון – אבל עיני רוצה 10.8%.

בשירות הציבורי לא סבלו מן המיתון, לא פיטרו עובדים, לא קיצצו בשכר, לא ביטלו שעות נוספות ולא דחו הטבות. מספר העובדים שם הולך וגדל למרות כל ההחלטות על צמצומו, היעילות ממש לא משהו, וגם מוסר העבודה אינו בדיוק מופתי. אבל עיני רוצה 10.8%.

והוא לא סתם רוצה: הוא דורש עם אקדח ביד. אחרי פגישה אחת בלבד, הודיע עיני שהמו"מ לא יימשך והכריז על סכסוך עבודה, כך שבעוד פחות משבועיים יוכל להשבית את כל המשק. טוב, לפחות במידת החוצפה עיני כבר מוכיח שהוא יכול להיות יו"ר חורבות מפלגת העבודה, כפי שילמד אותנו הקטע הבא.

חמש שנים לקח לחברת קומברס לפרסם את דוחותיה מאז 2005, בעקבות פרשת הבקדייטינג בה סיבך אותה הבעלים קובי אלכסנדר. השבוע זה בא: הפסד של מיליארד דולר בשנים 2005-2008, מתוכם 550 מיליון דולר בגין תיקון הדוחות.

יום אחרי פרסום המספר הבלתי-ייאמן הזה, הודיעה קומברס על פיטורי 200 עובדים בישראל כחלק ממהלך התייעלות. היעד: לחסוך השנה 45 מיליון דולר. וכמה קיבלו בכירי החברה בשנותיה האיומות? 42 מיליון דולר. ממש סימטריה מופלאה.