הידיעה על הפיכת קיבוץ משמר דוד לישוב קהילתי לוקה בהצגה חד צדדית ומעוותת של תנאי ההסכם ויוצרת תחושה כאילו הקיבוץ מקבל סל של "מתנות חינם" מהמדינה. העובדה שהקיבוץ נדרש לוותר על כל קרקעותיו החקלאיות ועל קרקעות בתחום המגורים ולא יוכל לחתום על חוזה חכירה חדש על-פי התנאים של החלטה 979 מוצנעת בין השורות.
כותרת הידיעה זועקת על וילה שתקבל כל משפחה מהמינהל. אותה "וילה" אינה אלא בית המגורים של משפחות חברי הקיבוץ כיום, בתוספת זכויות הבניה שכבר סוכמו לגבי כל ההתישבות. בהסכמים שנעשו לגבי חוכרי קרקע מינהל בערים וכן בהחלטה 979 מקבל החוכר את בית המגורים תמורת דמי היוון חד פעמיים בשווי 3.75% מערך הבית ולכן ההטבה לחברי משמר דוד כלל אינה גבוהה ותמורתה ויתר כאמור הקיבוץ על קרקעותיו ועל זכויות עתידיות. כל זאת בנוסף לשינוי הצפוי באורח חייהם של חברי משמר דוד בעקבות צרוף תושבים חדשים לישוב.
בידיעה נכתב עוד שהקרקע עליה ניצב המפעל של הקיבוץ תוחכר לו ללא תמורה. גם כאן אין הטבה אלא המשך של המצב הקיים בכל הקיבוצים, בהם הקרקע של המפעל היא חלק מהסכם המשבצת.
קשה להשתחרר מהתחושה שדרך הצגת הדברים אינה מקרית ונועדה להציג שוב את הקיבוצים כמי שמקבלים הטבות מהמדינה ללא סיבה. חברי קיבוץ משמר דוד, כמו גם חברי הקיבוצים והמושבים האחרים, רכשו את זכויותיהם בקרקע, הן של בתי המגורים שלהם והן של הקרקעות החקלאיות, בשנים ארוכות של ישיבה על הקרקע, שמירה עליה ועיבודה.
הסיבה שהאדמות החקלאיות רשומות על שם מינהל מקרקעי ישראל נעוצה בתפיסה הסוציאליסטית שאפיינה את ההתישבות בימי קום המדינה. אלמלא כן, היו חברי הקיבוצים והמושבים יכולים לרכוש את הקרקע בפרוטות - שוויה באותם ימים - כפי שעשו חקלאי המושבות הותיקות ורוב החקלאים במדינות אחרות בעולם. חבל שיש גורמים שמנצלים את תמימותם של הראשונים בקיבוצים ובמושבים כדי לנסות לדחוק את רגליהם של ילדיהם ונכדיהם מהקרקע.
