בשלוש בלילה חשתי אי-שקט. התעוררתי, הפעלתי את הטלוויזיה, וחוויתי את סיומה המוצלח של יממה שבה עיני העולם היו נשואות אל רשתות הטלוויזיה. הן לא דיווחו על מלחמות והרוגים, לא כיסו אירועי התרסקות ותאונות, לא הביאו לסלון שלנו פושעים שחיסלו עוד קבוצת אנשים. זו הייתה היממה של צ'ילה, מדינה בלתי חשובה שאיננה מככבת בכותרות העיתונות הבינלאומית, אבל ממשלתה ועמה הביאו לשיא את תחושת ההזדהות עם כורים אלמונים. זו הייתה יממה שבה התגלתה רוח הסולידריות הבינלאומית, בזכות האנושיות הטבועה, למרות הכל, בנפשם של בני אנוש. זו הייתה יממה, שבה הבנו ששיא הטכנולוגיה זה לא רק היי-טק ומטוסים חמקנים, אלא גם קידוח לעומק שש מאות וחמישים מטר ותא חילוץ, כאילו פרימיטיבי, המופעל על-ידי גלגלת וכבל.
אמריקה הלטינית התגלתה בכל אנושיותה, בכל יכולותיה בשעת חירום, בכל גילויי האחריות של המנהיגות הפוליטית. והעולם נשבה בקסמי מבצע החילוץ. באפגניסטן הורגים, בעירק מתנקשים, מאירן יוצאת בשורת שמד, בישראל מקדמים חוקים גזעניים. בצ'ילה חגגו את החגיגה האמיתית של ההומניזם הצרוף.
אנו, אשר נולדנו לפני מלחמת העולם השנייה, חווינו את הנוראה מכל המלחמות ואת האסון הנורא מכל לעמנו. עברנו את מלחמות קוריאה, ווייטנאם. עקבנו אחרי המלחמות בפוקלנד, באפגניסטן, בעירק; ובצ'צניה, ואחרי כיבוש טיבט בידי סין. השתתפנו במלחמות האזרחים בלבנון, וביכינו את חללי מערכות ישראל. חרדנו מרצח אנואר סאדאת, ועדיין לא החלמנו מרצח
יצחק רבין. אנחנו זוכרים את רציחות מרטין לותר קינג והאחים קנדי, ואת כל שאר המאורעות האלימים בשבעים השנים האחרונות.
מגיע לנו להתרפק על יום ה-13 באוקטובר 2010. עם כל העולם עצרנו את נשימתנו, כאשר עוד כורה צ'יליאני הועלה אל פני האדמה. העולם נוכח לדעת שעדיין קיימות חמלה אנושית ואחריות ממלכתית. לפתע נוכחנו שניתן לקיים עולם שבו שיקולי ממון אינם קובעים תמיד את המדיניות, מחיר החיים והחופש אינו נמדד בשיקולי כדאיות, והתעלות הנדסית אינה חייבת לבוא לידי ביטוי בעוצמה צבאית. הרעות והנאמנות והאומץ, שהרכיבו את הסיפור האנושי המדהים הזה, הם ששבו את לבנו. ובעיקר - זו התקווה, שהחזיקה את הכורים והעניקה עוצמה למקבלי ההחלטות במדינה הזו. זו הרי אותה תקווה שחייבת להיות גם מנת חלקם של העם הישראלי והעם הפלסטיני.
ואנו, שצפינו בהתרגשותן של הרעיות הזוכות לשוב בעליהן, של האימהות המתרפקות על כתפי ילדיהן, של הילדים הבוכים בשוב אביהם הביתה ממצולות קבר, ושל תפילות ההודיה המבטאות אמונה וחמלה, אנו צופים כבר יותר משלוש שנים בתמונותיהם של אביבה ונועם שליט, אשר עדיין מצפים שראשי המדינה יואילו בטובם להחזיר את יקירם גלעד הביתה, משבי החמאס האכזרי.
ואל תגידו לי שכולנו רחמנים בני רחמנים, ולבנו כואב על כל אדם אשר חייו קופחו בשל הסכסוך הנמשך. אל תטיפו לי שאנחנו כואבים את כאבם של אביבה ונועם שליט ומתייסרים בשל גורלו של גלעד. אין מחילות בזכות דמעות על יגונם של הנפגעים. חוכמת המדינאות היא למנוע קברי אחים, להבטיח חיים - ולא להתאבל על המתים. חוכמת המדינאות היא להבטיח דמעות של אושר ולמנוע דמעות של אובדן ועצב, לעשות שלום לפני המלחמה הבאה, ולא לבכות עם כולם על הרוגי המלחמה שהייתה.
היו ברוכים, בני העם הצ'יליאני ונשיאו, על שהענקתם לנו יממה של השראה, והזכרתם לנו איך אנחנו צריכים להתנהל - גם באזורנו.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
