בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
מדוע לא ננקטים הצעדים הנחוצים להגנה על פועל הבניין הפלסטיני? ● הציבור, גם זה השמאלי, אדיש ● חיי אדם בסכנה
|
חייו בסכנה [צילום אילוסטרציה: פלאש 90]
|
|
|
|
|
האם ידעתם שפועלי הבניין שלנו, רובם ככולם פלסטינים וזרים, מסכנים את בריאותם אצלנו? "סיליקוזיס היא מחלת מקצוע הנגרמת מסיליקה (צורן דו חמצני) גבישית חופשית, ומתבטאת בלייפת (פיברוזה) של רקמת הריאות. המחלה הבלתי ניתנת לריפוי נפוצה ברחבי העולם, ופוגעת בעשרות מיליוני עובדים. ב-1997 הגדירה הסוכנות הבינלאומית לחקר הסרטן (IARC) את הסיליקה הגבישית החופשית כגורם מסרטן ודאי לאדם. ברוב המדינות המתפתחות חשופים עדיין מיליוני עובדים לאבק מזיק ולרמת סיכון בלתי קבילה, המביאה להתפתחות המחלה". המכון לבטיחות ולגהות פרסם מידע על המחלה, וגם אזהרה לפועלי בניין בערבית, בתורכית, ברומנית, בסינית. מצחיק מאוד - ומה יעשה הפועל אחרי שיקרא? ישבות? כמו בתחומים רבים במקומותינו, שוררת גם כאן הפקרות, והזלזול בחוק ובחיי אדם גורר את כולנו לנורמות של העולם השלישי. הקלישאה אומרת "אבל אין מה לעשות, בנייה כרוכה באבק". אז זהו - שיש מה לעשות. חסר רק הרצון. אמצעי הזהירות והמניעה רבים ומגוונים - ממכונות פרימיטיביות לחיתוך אבן במים, ועד למכשירי יניקה משוכללים יותר. אמצעים אלה מגנים הן על העובדים באתרי הבנייה והן על הסובבים אותם. חשוב לציין שגם מהנדסים ואדריכלים עלולים לחלות במחלה, ולו בצורתה הקלה. זה מה שקרה לאבי ז"ל, שהיה אדריכל. בסופו של דבר, ככל שמתגברת החשיפה לצורן, כולנו מועדים להיפגע. נשאלת לפיכך השאלה - מדוע לא ננקטים כל הצעדים הנחוצים להגנה על כל העובדים בבנייה? התשובה, למרבה הצער, מקופלת כבר בשאלה. הנפגעים שחשופים מיידית למחלה בצורתה החמורה ביותר, הם פועלים פלסטינים וזרים. הציבור אדיש, אם בגלל בורות ואם בגלל הנחה מוטעית שהוא נמצא לגמרי מחוץ לטווח הסכנה. בהיעדר לחץ ציבורי - מוסרי, כלכלי, אכיפתי - אף קבלן לא יוותר ולו על נתח זעיר מהרווחים, לטובת השקעה בהגנה על הפועלים, שהיא למעשה הגנה על כולנו. כך קורה שבעודנו מנסחים עצומות ומפגינים בעד השלום ונגד ההתנחלויות, באותה שעה ממש שואף פועל פלסטיני מלוא אבק צורן לריאותיו, ושום בנדנה על האף לא תעזור. אנחנו סוגרים את החלונות ומסתלקים מהבית, ובמגרש ממול מספר לעצמו פועל פלסטיני בלתי מאורגן כמה הוא גבר לעומת הישראלים הרכרוכיים ורודפי הבצע. הוא נשאר שם להוכיח את חסינותו, עד כדי הפיכת הסיכון לאידיאולוגיה. אנחנו, המגדירים עצמנו אנשי שמאל, לא יכולים לעמוד מנגד או לצקצק בלשוננו שאלה הן תוצאות הכיבוש. מדובר כאן לא רק בהעסקה משפילה של פועלים, שמועברים מקבלן משנה לקבלן משנה, אלא בסיכון חיי אדם, סיכון שאינו סובל דיחוי לימים של "וגר זאב עם כבש". יש בפנינו לא רק דרך פעולה, אלא חובת פעולה: 1. כשאנחנו שוכרים קבלן לשיפוץ או לבנייה - עלינו להתעקש על שימוש בכל האמצעים למניעת אבק, לטובת כל העובדים והסובבים. 2. אל לנו להפנות מבטנו כשההפקרות מתרחשת מול עינינו, בחצר או במגרש ממול. ניתן לפנות למשרד התעשייה והמסחר ולהתעקש שיפעילו את סמכותם. 3. עלינו לסרב לקבל טיעונים בדבר חוסר בתקציב ובכוח-אדם, שכן מדובר בדיני נפשות (תגובת משרד התעשייה והמסחר בנושא, יותר מטרידה ממרגיעה: "לעניין מיעוט משאבי הפיקוח המוזכר בפנייתך, אכן זהו המצב בפועל. לאחרונה, לאחר פעילות מאומצת של הנהלת משרדנו למול משרד האוצר, אושרו תקנים נוספים, ובשנת 2011 תחל תגבורת מסוימת של מפקחים. קבענו סדרי עדיפות לפיקוח. בהקשר של עבודות בנייה מאמצינו נתונים בראש ובראשונה לנפילות מגובה, בשל הקורבנות הרבים בנפש מגורם זה"). אם איננו עושים את המעט הנזכר כאן - אנחנו שותפים לפשע! ותודה למכון לבטיחות ולגהות על איסוף המידע ועל ריכוזו.
|
תאריך:
|
17/10/2010
|
|
|
עודכן:
|
17/10/2010
|
|
נעמי טלטש
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
1
|
|
נעמי טלטש
|
18/10/10 04:11
|
|
2
|
|
סורן
|
18/10/10 04:18
|
|
3
|
|
מיכאל לינדנבאום
|
19/10/10 11:04
|
|
4
|
|
אולק נצר
|
20/10/10 16:12
|
|
5
|
|
נעמי טלטש
|
28/10/10 14:48
|
|
6
|
|
אייל פרידמן
|
30/10/10 12:40
|
|
בשלוש בלילה חשתי אי-שקט. התעוררתי, הפעלתי את הטלוויזיה, וחוויתי את סיומה המוצלח של יממה שבה עיני העולם היו נשואות אל רשתות הטלוויזיה. הן לא דיווחו על מלחמות והרוגים, לא כיסו אירועי התרסקות ותאונות, לא הביאו לסלון שלנו פושעים שחיסלו עוד קבוצת אנשים. זו הייתה היממה של צ'ילה, מדינה בלתי חשובה שאיננה מככבת בכותרות העיתונות הבינלאומית, אבל ממשלתה ועמה הביאו לשיא את תחושת ההזדהות עם כורים אלמונים. זו הייתה יממה שבה התגלתה רוח הסולידריות הבינלאומית, בזכות האנושיות הטבועה, למרות הכל, בנפשם של בני אנוש. זו הייתה יממה, שבה הבנו ששיא הטכנולוגיה זה לא רק היי-טק ומטוסים חמקנים, אלא גם קידוח לעומק שש מאות וחמישים מטר ותא חילוץ, כאילו פרימיטיבי, המופעל על-ידי גלגלת וכבל.
|
|
|
זו אני, העובדת הזרה. אין לי שם, אני אלמונית בשבילכם. אני שקופה. אתם לא באמת "סופרים אותי". לא ממש. אני רוצה להגיד לכם דבר אחד קטן ופשוט: אתם בטלנים, זה מה שאתם. אין שום סיבה שאתם לא תעשו מה שאני עושה. נוח לכם שיש כושי – או תאילנדי, או פיליפינית, כמוני, שעושים את העבודה המלוכלכת (יש בה בהחלט צד מלוכלך, לא אכחיש: יש דברים נעימים יותר מאשר להחליף לקשיש טיטול כל כמה שעות, להאכיל אותו מחית בכפית, לנגב לו ריר).
|
|
|
האם יתקבל בגרמניה חוק שיתבע מכל תורכי המבקש להתאזרח במדינה להישבע אמונים ל"רפובליקה הפדראלית הגרמנית, מדינת-הלאום של העם הגרמני"? הרעיון נשמע מגוחך. האם יחוקק הסנאט האמריקני חוק שיטיל על מבקשי האזרחות להישבע אמונים ל"ארצות-הברית של אמריקה, מדינת-הלאום של העם ה...." - איזה עם, בעצם? "העם האמריקני"? "העם האנגלו-סאכסי"? "העם הנוצרי"? רעיון אבסורדי.
|
|
|
לקראת ההכרעה בשאלת הקלון, המרחפת מעל ראשו של חבר הכנסת צחי הנגבי, התגייסה הצמרת השלטונית והרוחנית במדינה, במסע תקשורתי מתוזמן היטב, למען האיש שבית המשפט מצא אשם בעבירה של מתן עדות שקר.
|
|
|
לאחרונה הגיע לידי מכתב מעניין, העוסק במחלוקת שליוותה את הוצאת תרגומה של לאה גולדברג ל'מלחמה ושלום' של ל"נ טולסטוי בהוצאת 'ספריית פועלים'. אני מביא את המכתב כלשונו, כולל שגיאות הכתיב ואי-דיוקים:
|
|
|
|