|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
|
המדינה הזניחה, העיר הידרדרה [צילום: פלאש 90]
|
|
|
לוד תחילה, הגליל והנגב בדרך
|
|
בדיוק כפי שתרמה המדינה, לפני למעלה מעשור, לפשיטת הרגל של העיר לוד - מובילה כיום המדינה את הנגב והגליל לאבדון
|
|
נתניהו: לוד לא תהיה המערב הפרוע
|
|
ליאת הלוי
|
|
בעקבות שני מקרי הרצח בשבוע האחרון והאלימות הגוברת, ביקר הבוקר נתניהו בעיר לוד * לדבריו, "לכולם מגיע שוויון זכויות לדעת שהם יכולים לשלוח את הילדים לבית הספר מבלי שמישהו ירצח אותם" * ישי: "צריך להביא לפה עוד 50,000 תושבים כדי להציל ולחזק את העיר".
|
|
לרשימה המלאה
|
|
|
|
|
|
|
בסוף השבוע האחרון גילינו כי בישראל קיימת עיר ושמה לוד. התקשורת חשפה בפנינו מציאות עגומה, כזו שלא היינו מאמינים כי ניתן למצוא בעיר בישראל בשנת 2010. האשמה התחלקה, לאו-דווקא באופן שווה בין ראש העיר, משטרת ישראל, מערכת החינוך ואפילו הצבא. כולם תהו איך נתנו מוסדות המדינה למצב להתדרדר עד לתחתית המדרגה? אולם אין מקום להתפלא כאשר מי שאחראי והוביל למצב הזה היא המדינה, אשר בחרה, שוב, בדרך הקלה, במקום להשקיע מאמץ בתיקון סיטואציה בעייתית. במקום להתמודד עם הקושי בפתרון בעיות בעיר קיימת, הופנו כל האנרגיות והמשאבים כדי לנסות ולהצליח, אבל מהתחלה. וכך, במקום לשקם ולפתח את העיר לוד, לשנות את תדמיתה על-ידי תקציבים, יצירת מקורות תעסוקה ותשתית חינוך, והבאת אוכלוסיות חזקות לאזור - הזרימה המדינה מיליארדי שקלים להקמת העיר השכנה - מודיעין. בזמנו, עת הוקמה מודיעין, התגאו כולם כי מדובר בעיר הכי מתוכננת שנבנתה בישראל, אבל בפועל, הקמת מודיעין הידקה את החבל סביב צווארה של לוד וגזרה את דינה. אוכלוסיות חזקות עברו להתגורר במודיעין, שאף זכתה לאזור תעשיה אשר סיפק מקומות עבודה ובאופן טבעי עודד אף הוא את ההגירה אל העיר. במקביל, הלכה לוד והידלדלה מאוכלוסיה חזקה, משכילה ובעלת שאיפות, אשר חיפשה לעצמה מקום טוב לחיות בו והבינה כי לא מכאן תבוא הישועה. היום, כחמש-עשרה שנים לאחר הקמתה, מוטחות התוצאות הקשות בפנינו, בדרך של קריסת מערכות טוטאלית בעיר לוד. אך לא רק לוד יצאה נפסדת ממדיניות השארת הפצועים מאחור. גם ערים נוספות, בעיקר רמלה וירושלים, מצאו את עצמן נפגעות מניסיון המדינה להוכיח כי ביכולתה לעשות גם אחרת. רק שלעומת המצב האנוש בלוד, יואל לביא, ראש העירייה של רמלה, מצליח להחזיק בכוח את עירו "מעל המים" ואילו בירושלים מנסה ניר ברקת, ראש העיר המכהן, במאמץ אדיר ובנחישות ראויה להערצה, לסובב את הגלגל לאחור. אין מדובר במשימה קלה, בעיקר לנוכח העובדה כי במרבית הזמן הם מנהלים את המאבק ללא רוח גבית וללא תמיכה מהמדינה. למרות האווירה הצבאית שהתעוררה עם כניסת מג"ב לעיר לוד, פינוי מודיעין אינו עומד על הפרק. אולם זהו הזמן להתפכח וללמוד מטעויות העבר. בדיוק כפי שתרמה המדינה, לפני למעלה מעשור, לפשיטת הרגל של העיר לוד - מובילה כיום המדינה את הנגב והגליל לאבדון. בעודה נאבקת במלוא הכוח לבלום את עליית מחירי הדיור, היא מנסה לפתור את המשבר על-ידי הפשרת קרקעות במרכז צפוף האוכלוסין ומתנהלת באדישות נוכח כמות הקרקעות הפנויות להתיישבות באזורי הפריפריה. מדינת ישראל ידעה, כאשר רצתה, לעודד התיישבות מחוץ לגבולות מדינת תל אביב, "עיין ערך יהודה ושומרון". לו באמת רצתה המדינה, ניתן היה לתפוס שתי ציפורים במכה אחת, באמצעות יצירת תמריצים נכונים לעידוד מעבר לאזורי פריפריה, הן לאוכלוסיה והן למפעלי תעשיה ועסקים, תביא המדינה ליצירת מקומות תעסוקה ויציבות באזורים אלו, בד-בבד עם פתרון מצוקת הדיור בישראל. |
|
שוטרי מג"ב בעיר לוד [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
הכותב הוא ראש המועצה המקומית התעשייתית מגדל תפן.
|
|
| תאריך:
|
20/10/2010
|
|
|
עודכן:
|
21/10/2010
|
|
ירון קמחי
|
|
לוד תחילה, הגליל והנגב בדרך
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
מיקיש
|
21/10/10 12:56
|
|
|
|
2
|
|
חסר סבלנות
|
21/10/10 13:08
|
|
|
מדי פעם אני מבקש להעלות בבלוג שלי דמויות שהיו איתנו. כל חייהן הוקדשו לנתינה לחברה, ועם לכתן הן נשכחות מהזיכרון של החברה למענה הקדישו את חייהן. וכזה הוא בעיני מנחם בדר, מי שהלך מאיתנו בגיל תשעים, לפני עשרים וחמש שנים. לא היותו חבר הכנסת הראשונה ויושב-ראש ראשון של ועדת הכספים שלה, הניעו אותי להדליק נר זיכרון של מילות תודה לציון שמו ופועלו. כבשה אותי הייחודיות בעשייתו, עשייה אפורה רחוקה מכותרות אבל עשירה מאוד. תקצר היריעה מלפרוס את כולה, לכן אתמקד בעיקר בתקופת השואה.
|
|
|
|
|
שמאלן ראשון (שמאלן רומנטי)
|
|
|
|
|
כאדם שהיה כל חייו איש של השמאל, אני מודאג מכך שמחנה השמאל נמצא במשבר פוליטי גדול, כשהאבסורד הוא שהחולשה של השמאל מגיעה בתקופה שבה, בנושאי הביטחון, המפה הפוליטית זזה שמאלה. מפלגת העבודה נמצאת על סף קריסה בשל התנהלות כושלת. מרצ נעלמה לחלוטין מהמפה הפוליטית בגלל שהיא קיצונית מדי. וקדימה הפכה למפלגה הגדולה ביותר, כאשר חסרות בה הבגרות והאידיאולוגיה, שנדרשות כדי להוביל את המחנה. בנוסף על כך, נוצרו בשמאל גם מספר תנועות קטנות וחסרות משמעות, כמו השמאל הלאומי, שתרומתן היחידה היא פיצול ובלבול גדול יותר במחנה השמאל, וסופן הוא שגם אם ייכנסו לכנסת, יתחברו לאחת מהמפלגות האחרות וייעלמו. שבר פוליטי זה צריך להדאיג כל אזרח, שרוצה לקדם זכויות אזרח וצדק חברתי במדינה, ועלינו למצוא מהר דרך שתשקם את המחנה.
|
|
|
|
|
נודע לנו ממקורות מוסמכים ביותר, שרבים מחיילי ישראל המשרתים בשטחים נאלצים לצפות, ולא לעשות דבר, כאשר לעיניהם אזרחי ישראל גונבים, בוזזים, משחיתים יבולים, ומתפרעים נגד התושבים הפלסטינים. זוהי מציאות העלולה להוות מקור לנזקים נפשיים קשים לחיילים. צפייה פאסיבית מבלי האפשרות להתערב ולהגן על הקורבן, היא חוויה קשה, העלולה לעורר בצופה תחושות של חוסר-אונים, זעם וייאוש. חוויות כאלה עלולות לגרום לשתי תוצאות נפשיות קשות: האחת היא פוסט-טראומה, והשנייה היא אובדן רגישות מוסרית, שתביא לאדישות ולקהות חושים כלפי עוול ורשעות גם בתוך החברה שלנו.
|
|
|
|
|
יום השנה לרצח רבין משמש במה שגורה לקינה על היעלמותו של השמאל הישראלי. כל-כך נוח לתלות את הקולר ברוצח אכזר (שלעולם לא נמחל לו וגם כאסיר נתייחס אליו כאל מצורע הטעון בידוד) ולא לבחון באמת ולעומק מה הם התהליכים שהביאו למותו של השמאל הישראלי - אם אי-פעם היה שמאל כזה וכוונתי בעיקר לתנועת "העבודה".
|
|
|
|
|
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
