קבוצת הנשים של "פורום המשפחות השכולות למען שלום" מאפשרת לנשים שכולות, ישראליות ופלסטיניות, ביטוי לתכנים שנדירים במסגרות אחרות. יש אצלנו חיבור בין נשים למלאכות מסורתיות. אולי טמון שם מסר של בריאה ויצירה.
מצאנו את עצמנו, במהלך שישי-שבת, גוזרות וכותשות עלים, בדים וגזרי עיתון, הודות לניק דובואה, אנגלי עם שם צרפתי, שהציע לנו "לעשות נייר" מחומרים שמבטאים את הסיפור האישי. זה קצת כמו מה שאנחנו עושים בפורום: לוקחים זיכרונות, מכתבים, בדים, פרחים יבשים מאזכרה, תמונות, פרפור של הלב וחור בבטן, ועושים מזה משהו חדש, המכיל בתוכו את הישן, אבל שונה. בפורום אנחנו לוקחים את הפחד, הבורות, השנאה והזרות שמצויים סביבנו ובתוכנו, ומנסים להפוך אותם למשהו אחר.
ארגנו קבוצה של תשע-עשרה נשים. לאחר פגישת הכנה בבית-ג'אלה, במשרד החדש של הפלסטינים, נפגשנו לעבוד בסטודיו של יזהר ותמנה בזכרון-יעקב. כל אחת סיפרה אלו חומרים הביאה ומה משמעותם. צללנו לסיפורים האישיים, כפי שלא מזדמן לנו לעשות בדרך-כלל. אחרי הסיפורים הגיע זמן העבודה: גזרנו, טחנו והכנו את חומרי הגלם לנייר הבסיסי. בהמשך הכינה כל אחת את עבודתה האישית.
עאישה הכניסה גזעי לימון, מרווה, תמונת בובות, גזרי עיתונים, ונייר שעליו מודעת מעצרו של דודה, עלי. "המודעה על מעצרו של עלי היא תחילתו של האסון. העלים הירוקים הם השלום, החופש והתקווה. לא כתשתי את העלים כי אני עוד מקווה ומחכה לחיים יפים, למרות המרירות הקיימת כתוצאה מהחיים תחת כיבוש".
אורה הכניסה תמונה של רז בנה מסוף קורס מ"כים, תמונה שלא זכה לראות, וכתשה ברכה שרז כתב לאביו ליום הולדת 50 ולאחיו לבר המצווה. "בברכה לאחיו, רז כתב: גם כשתהיה בן 35 ואני אהיה בן 30 יהיו לנו יחסים נפלאים, ותמיד אהיה לך משענת". אורה כתשה גם סיפורים מיחידתו, דוכיפת, וסמלי היחידה וצה"ל. "כאן, בפורום, רז שייך מאוד לצה"ל. בצבא הוא תרם ונתרם. אני שומרת כל אות ממנו".
בסיומו של יום השתעשענו בים, עם הילדים שהגיעו, ואירחנו את הנשים הפלסטיניות וילדיהן לארוחת ערב ולשנת לילה. אנו מארחות אותם בבתינו, ומגלות עד כמה האירוח עושה לנו טוב ומקרב בינינו.
בשבת השלמנו את העבודות האישיות, ויצרנו ניירות קבוצתיים גדולים. בסוף הסבירה כל אישה את עבודתה. הרבה מאוד התרגשות הייתה שם בזכרון, זיכרון - תרתי משמע.
ג'מילה סיפרה: "בתוך הנייר בחרתי לשים בד ממכנסיו של אחי, מכנסיים שלבש כמה חודשים לפני שנהרג. הוספתי שתי תמונות של אחיי, כמאל ותאייסיר, ועלים ירוקים. כשאחי נפצע ברגלו הניחו אותה בברזלים כדי לאפשר החלמה. כדי שיוכל ללבוש את מכנסיו, גזרנו אותם. אחרי שהבריא הוא שמר את המכנס לזיכרון, אך הזיכרון לא נמשך יותר משלושה חודשים, כי הוא נהרג. את התמונות לא כתשתי כי אני רוצה שיישארו לתמיד".
אנתיאה: "בעבודה שלי השכול באמצע. אין שמים, אין בסיס יציב. המסגרת האדומה צועקת S.O.S. אין בה חיים. הצבע האדום הוא מפרחים שהוצאתי מהזבל. אין לי אלוהים, אלוהים פסח עלי. בפיגוע שבו נפצעתי נהרגו 27 איש. עד היום לא השתקמתי. הפורום נותן לי הרגשת שייכות, כי אובדן החיים והחיים בנכות - משותפים לכולנו. בבית אין לי כלום שקשור לאבא, לכן הבאתי רק את הפרחים. בעבודה שלי אין זיכרון. יש רק התוצאה, שהיא חוסר היציבות כתוצאה מן השכול".
העבודות הוזמנו ללונדון, להצגה בשני מקומות. אנחנו מבקשות ששתיים מאיתנו, ישראלית ופלסטינית, ייסעו עם הניירות, אבל משאבינו מצומצמים מדי. האם תוכלו לעזור בתרומות? אפשר בצ'ק, לפקודת "חוג ההורים - פורום המשפחות", למשרדי הפורום בסמינר אפעל, רח' היסמין 1 רמת-אפעל, או בהעברה בנקאית לחשבון הפורום 293505, בבנק הפועלים סניף 567. תודה מראש!
