אתמול יצא צה"ל למבצע "סיפור בהמשכים". מדובר במבצע התקפי יותר מהרגיל, גם אם עדיין מוגבל בהיקפו, ברצועת עזה. ליציאה למבצע שני נימוקים חשובים, האחד טקטי-בטחוני והשני אסטרטגי-מדיני. ההגיון הבטחוני ברור. הפיגוע באשדוד, שהיה קשה גם כשלעצמו, המחיש למערכת הבטחונית והמדינית עד כמה הגדר אינה מכשול בפני מחבלים נחושים ועד כמה אפשרי מגה-פיגוע. בתנאים אלו הוחלט לשנות את האוירה ברצועה ולהעסיק את המחבלים בהישרדות אישית במקום בהוצאת מגה-פיגועים. זהו נימוק סביר בתקופה בה למערכת הבטחון התרעות על עשרות פיגועים פוטנציאליים ביום.
בניגוד לנימוק הטקטי, הנימוק האסטרטגי-מדיני מובן פחות. לקראת ה"הינתקות" מעזה, אומרים לנו, מעוניינים בדרג הפוליטי והצבאי למנוע אפילו צל צילה של מחשבה פלשתינית כי הנסיגה היא הישג לטרור. בניגוד לבריחה החפוזה ותחת אש מלבנון, שכללה הפקרת אלפי בעלי ברית לציפורניי החיזבאללה, מרצועת עזה נצא לאחר מפגן כוח. מפגן הכוח יבהיר כי איננו בורחים מפני שהטרור החליש או הכניע אותנו.
כאשר מנסים ליצור רושם מסוים, יש לבחון בדקדוק האם זהו הרושם שאמנם ייווצר בצד המורשם. לשם כך עלינו לבחון את הדברים, ככל האפשר, מנקודת ראות פלשתינית. בבחינה שכזו לא קשה להסיק כי ההינתקות מעזה, הנעשית לאחר שלושים שנות התיישבות במקום והכוללת פינוי אלפי יהודים, גם אם תישקל אצל הפלשתינים למול פעולה צבאית נחושה (אך קצרה) שקדמה לה, תיחשב בהכרח כהישג פלשתיני גדול.
יש לזכור כי אנו דנים בעם שהוציא מאות מתאבדים מקרבו וממשיך לעשות זאת גם עתה, תוך קביעת שיאים חדשים של שימוש וסיכון נשים וילדים בפעולות טרור. האופן שבו הוא סופר את השהידים שלו, והמשקל שהוא נותן למותם, שונה מהאופן שבו אנו סופרים את מתינו. הטרוריסטים והאזרחים נפגעי מבצע "סיפור בהמשכים" יחשבו לגיבורי הישג ההישגים של הפלשתינים: קבלה ללא תמורה של הרצועה, תוך פינוי המתיישבים. מפגן הכוח הישראלי יישכח במהרה, כמו כל אלה שקדמו לו, ויישאר רק הרושם הבלתי נמחה והתקדימי במיוחד של נטישת אדמה שהכרזנו עליה כעל שלנו לפני שלושים שנה. ההישג הגדול יאפיל במהרה ובוודאות על המחיר.
לכן אין ספק כי הפלשתינים יסיקו שהטרור השתלם וכי ניתן להם להשיג את מטרותיהם בעזרתו. הראייה הפלשתינית ארוכת טווח, עקבית ויציבה לאורך שנים. מבצע קצר מועד וקצר רואי לא ישנה את מטרות העם הפלשתיני ואת האמצעים שהוא נוקט בהם במשך זמן כה רב. הפלשתינים מורגלים מדי בפעולות צבאיות ומוכנים מדי לשלם את המחיר.
התקדים המפתיע, הוא יחשב להישג ולרווח גדול, לא המבצע הצה"לי. תקדים זה ייכנס כפרק שלם לספרי ההיסטוריה הפלשתינים, בהם המבצע המוגבל בהיקף ובזמן של צה"ל בקושי יהיה פסיק. מכאן נובע כי ה"הינתקות" בהכרח תחשב לבריחה ולכניעה בעיניים פלשתיניות, ותובן כהישג פלשתיני אדיר. לחשוב ולאמר אחרת הוא במקרה הטוב תמימות, ובמקרה הרע היתממות.
