לא מעט תהיות עולות סביב השאלה למה זכתה דווקא קדנציה זו של הפרלמנט הישראלי לקדם חוקים פשיסטיים, שאפילו כהנא המנוח לא חלם עליהם. אבל במבט מהיר - התשובה לא כל-כך מסובכת. הכל החל ב"מפץ הגדול" שבו שרון ניתק את עצמו מהליכוד, ולפני בחירות 2006 נותר עם חצי ליכוד שקראו לו "קדימה". רבים חשבו אז, לאחר פינוי "גוש קטיף", כי המפה הפוליטית זזה שמאלה. הפינוי של "גוש קטיף", הקמת "קדימה" על חורבות הליכוד (עם עלי תאנה ממפלגת העבודה - הנשיא הנוכחי,
דליה איציק ו
חיים רמון), וכן מעברם של עשרות ח"כים מהליכוד למפלגה החדשה, הפיחו בציבור מצביעי המרכז והשמאל תקווה כי לא רק שהימין קרס, אלא שח"כי הליכוד שהפכו ל"קדימה" שינו את דעתם באופן יסודי. הזמירות ה"יוניות" של אולמרט ולבני המשיכו את האשליה. בקדנציה של 2009-2006 האמינו בשמאל ובמרכז כי 12 המנדטים של הליכוד הם "שירת הברבור" של הימין הציוני.
אך עד מהרה הכל התברר כתעתוע מדברי כבד. "קדימה" אומנם הכילה מנהיגות מתונה יותר, אך רוב עריקי הליכוד לא באו לחסות בצילה משום "מתינותם". הם הבינו ששרון יצליח בבחירות 2006 לנצח את "העבודה" העייפה ואת "הליכוד" השבור, ולהעניק תפקידי שרים וסגניהם ליושבי השורות האחוריות שבין הח"כים שערקו מהליכוד. רוחמה אברהם,
יואל חסון,
רונית תירוש,
שאול מופז,
אבי דיכטר,
יעקב אדרי,
זאב בוים,
אלי אפללו ו
צחי הנגבי - הנמיכו את קולם הניצי, והעדיפו תפקיד מרופד, על פני התרסקות עם הליכוד. מנגד, ציבור לא קטן ממצביעי "העבודה" ו"מרצ" נתנו קולם ל"קדימה", מבלי להבין כי הכושי לא הפך את עורו והנמר את חברבורותיו.
והנה בבחירות 2009 ניצח הליכוד, ויחד עם "ישראל ביתנו", "שס", "יהדות התורה" ו"הבית היהודי" (ועם "העבודה"...) - לקח את הגה ההנהגה. המפה הפוליטית זזה ימינה, ו"קדימה" נותרה באופוזיציה (לא משום "מתינותה", אלא משום שמחיר כיבודיה היה יקר משל מפלגת העבודה). בימים כתיקונם ניתן היה לצפות שמפלגת מרכז נורמאלית (כדוגמת "העבודה" בימים אחרים) תעמוד בפרץ מול ניסיון להעביר הצעות אנטי-דמוקרטיות כשלילת זכויות של ח"כ חנין זועבי, תיקון ה"נאמנות" בחוק האזרחות, וכדומה. אך מאחר שהציבור המרכזי והשמאלי נתן את רוב קולותיו לזאב ימני בעור של כבש מרכזי - נוצר מצב שקרוב ל-80 ח"כים הם בעלי השקפה ימנית קיצונית.
ציפי לבני מבינה לאן נושבת רוח ח"כיה, וכדי שתיוותר כראש לשועלים היא הנמיכה את טון התנגדותה ל"ימניזציה" הטבעית במפלגתה. זאת, במיוחד לאחר אירועי המשט, וההצעות האנטי-דמוקרטיות שחברי "קדימה" היו שותפים להן. גם שאר "יוני השובך" של מפלגתה, כנחמן שי ודליה איציק, הנמיכו עוף, ויישרו הדורים עם הרוב הרוויזיוניסטי של "קדימה" - שבבחירות הבאות יעקוף את הליכוד מימין. את המפה הזו הצליח לקרוא ח"כ מיכאל בן ארי הכהניסט, וגרף את כל הקופה. לכן, מלבד מפלגות הקואליציה הניציות להפחיד (ש"העבודה" כלואה בכיסן) ו"האיחוד הלאומי", עשרות ח"כי "קדימה" הם התגבורת שהפכה את הפרלמנט הנוכחי לניצי אבסולוטי.
אין פלא, לכן, שח"כ הנגבי מ"קדימה" העלה (לפני השעייתו) הצעה קיצונית יותר מחבריו לשעבר בליכוד - לתבוע חיילים שיעידו נגד התעללויות בשטחי הכיבוש, ושהוא ועוד שניים מחבריו ל"קדימה" (יואל חסון ורונית תירוש) הפכו למגיני ההתנחלות היהודית בחברון - מח"כי הליכוד.
