שנאת אחים - מאז ועד היום

אחד הדברים המעניינים ביותר בפרשת 'וישב' הוא שבתיאור המעשה הנורא ביותר שעשו אי-פעם אחים יהודים זה לזה כלל לא ברור מי מכר את יוסף, ומה באמת קרה! מדוע כך הדבר? מדוע בחר הקב"ה לערפל בתורתנו הקדושה את הפרטים שבמכירת יוסף?

לפני שנענה על שאלה זו, הבה ננסה להבין מה באמת קרה - ברמה הבסיסית. אפשר לתמצת את שרשרת האירועים כך: יעקב שולח את בנו יוסף לבדוק את שלום אחיו ולחזור אליו עם הבשורה. יוסף הולך מחברון ועד לשכם. איש מצאהו שם וכיוון אותו לדותן. האחים מזהים אותו כאשר הוא בא לקראתם ומחליטים להורגו ולהשליך את גופתו לאחד הבורות. ראובן מתנגד לעצה להורגו ומציע להשליכו לבור. הקב"ה עצמו מעיד שכוונתו הייתה לחזור מאוחר יותר ולהוציאו מן הבור. האחים הפשיטו את יוסף והשליכו אותו לתוך הבור הריק. עד כאן הפשט ברור ביותר. מיד לאחר מכן האחים שמעו את יוסף צועק מן הבור ומתחנן להוציאו, ומה הם עשו? הם התרחקו מרחק מסוים - לפחות כמה מאות מטרים - עד שלא יכולים היו יותר לשמוע את קולו. ואז הם התיישבו לאכול לחם. כי באמת אי-אפשר לאכול בשלווה כאשר אחיך מתחנן ובוכה להצילו. לראובן הייתה בעיה נוספת. על-פי בראשית רבא, מכיוון שהוא היה בתענית על בלבול יצועי אביו הוא לא רצה לשבת עם אחיו כאשר הם אכלו והוא היה בצום, ולכן הוא התרחק מהם בסעודתם.

אזור עמק דותן היה מקום של מעבר של שיירות סוחרים מהצפון ומהמזרח לדרום הארץ ולמצרים. הבורות אולי נחפרו כמקורות מים לגמלים שבשיירות הללו. האחים גילו ששיירה של ישמעאלים מתקרבת. הם תכננו להמתין עד לרגע הגעתם ואז לשלוף את יוסף מן הבור כדי למכרו, כך שמעמד המכירה הבלתי-נעים יצומצם למינימום. בעוד שהם התמקדו בישמעאלים, באו סוחרים מדיינים מכיוון אחר. האחים לא שמו לב לסוחרים המתקרבים. המדיינים שמעו את יוסף צועק להצלה ומשכוהו מן הבור. על-פי הפשט "ויעברו אנשים מדינים סֹחרים וימשכו ויעלו את-יוסף מן-הבור וימכרו את-יוסף לישמעאלים" [בראשית ל"ז, כ"ח].

מדוע כתוב בתיאור המדיינים - גם "אנשים" וגם "מדיינים" וגם "סוחרים"? למה זה אמור לעניין אותנו? התשובה: ללמדנו שהם היו סוחרים, וכסוחרים שהצילו את יוסף הם דרשו את שכרם. כמובן מכיוון שיוסף היה ערום וללא כסף, הם ראו בו אחד שבזכות הצלתו על ידם שייך הוא להם וזכותם למכור אותו. הם נסעו צפונה, ומכיוון שחשדו שמישהו עלול לחפש את יוסף, מכרוהו בהזדמנות הראשונה - לישמעאלים. ומדוע לא באו האחים לבור כאשר יוסף קרא לעזרתם מידי החוטפים המדיינים? כי הם היו רחוקים מדי, ברצונם לא לשמוע את צעקותיו של יוסף בעת אכילת ארוחתם. אחרי הסתלקותם של המדיינים עם יוסף, לפני שהאחים סיימו את סעודתם, חזר ראובן אל הבור כדי להוציא את יוסף. ברם, כל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי.

לסיכום הפרשה האיומה, האחים רצו להרוג את יוסף, ראובן הציע "פשרה" כביכול - להשליכו לבור, כדי להצילו. יהודה הציע "פשרה" נוספת - להרוויח כסף מן המצב ולמכרו במקום להשליכו לבור למות. ולבסוף, כל הרעיונות נכשלו, כי יוסף נחטף על-ידי גויים, ונמכר והובא מצרימה. נשאלה השאלה: האם אשמים האחים במכירתו של יוסף? הרי לפי השתלשלות האירועים (המתאימה לפרשנות של הרשב"ם, אך לא לזו של רש"י שטוען שהאחים עצמם מכרוהו ממש), האחים לא מכרו את יוסף. בכל זאת, כאשר יוסף מגלה לאחים את זהותו הוא אומר: "אני יוסף אחִיכם אשר-מכרתם אֹתי מצרימה" [בראשית מ"ה, ד']. על-פי הרב שלמה ריסקין, לא רק מי שמבצע מעשה אחראי לו, אלא מעגל האחריות כולל את מי שאִפשר, ושיצר את התנאים לביצועו של המעשה.

חז"ל אימצו את הבנתו של יוסף בהגדרת רוחב מושג האחריות, כאשר בהסבירם את השתלשלות האירועים שהובילו לחורבן בית שני הם קבעו שהייתה שרשרת אירועים שבה כל שלב ושלב הוביל לחורבן ירושלים על-ידי הרומאים. ברם, האקט הראשון והזדוני שהצית את שרשרת האירועים היה סירובו של בעל הסעודה להתפייס, ונקמנותו של בר-קמצא שהחליט לנקום בכל היהודים בגלל שבאותה סעודה איש מהאורחים לא השתדל למנוע את עלבונו. ולכן, האחריות לחורבן נופלת על היהודים, לא פחות מאשר על הרומאים.

לא לחינם חז"ל לומדים שכאשר יוסף שלח את אחיו להביא את יעקב מצרימה הוא שלח אותם עם עגלות לשאת אותו. אותן עגלות הזכירו ליעקב את הפרשה שהוא ויוסף למדו יחדיו - פרשת עגלה ערופה. ובכך ידע יעקב שיוסף לא איבד את נשמתו במצרים, "ותחִי רוח יעקב". האם במקרה למדו האב ובנו לפני מכירתו את הלכות עגלה ערופה? לא ולא. זו הפרשה שדורשת מתושבי העיר הקרובה ביותר למקום הימצאו של הנרצח, שיוודאו ויצהירו שאין להם שום קשר - ישיר או עקיף - לשפיכות הדמים שבקרבתם. "ידינו לא שפכֻה את-הדם הזה ועינינו לא ראו" [דברים כ"א, ז']. זו רמת האחריות הנדרשת - לא עשינו ולא ראינו.

מהי הנפקא מינא מכל זה לימינו אנו? התשובה: כולנו ערבים זה בזה וזה לזה. ולכן, לא נכון לנקות את יהודי ארה"ב, ויהודי היישוב היהודי מאחריות חלקית לשואה. כי הם לא זעקו, ולא מחו - מסיבות פסולות שאי-אפשר להצדיקן בשום פנים ואופן. ומה בקשר לאחריות של עם ישראל לאסון הנורא של גירוש אחינו מגוש קטיף? האם זריקתם של אחינו מביתם והפיכתם לפליטים ממש לא דומה לחטיפתו של יוסף מביתו ומכירתו לעבד? ועוד, יוסף ישב בכלא שתים-עשרה שנה. בימינו, אחינו יונתן פולארד יושב בכלא עשרים וחמש שנים. אחיו של יוסף לא ידעו מה עלה בגורלו, ברם, אנו יודעים היטב על מקומו, על סבלו, ועל עינוי הדין במשפטו של יונתן. האם ידינו לא "שופכות" את דמו בשעה שהוא חווה את האדישות הנוראה של אחיו אזרחי ישראל?

יהי רצון שמיוסף ליונתן נלמד סוף-סוף מהי אהבת אחים ואחריות אחים. וסוף סוף נמחה שנאת אחים מן הארץ.