קבלת דין הדמוקרטיה

חיסולו של השייך אחמד יאסין הוא בפני עצמו מעשה של צדק עילאי, בגלל הדם הרב של הקורבנות היהודים החפים מפשע ששפך, ומפני שאם חפצי חיים אנחנו, כחברה וכאומה, לא יתכן שהסיסמה "דם יהודי אינו הפקר" תישאר מליצה ריקה. כן יאבדו!

פעולה מסדר גודל כזה אינה עומדת, כמובן, בפני עצמה. זו אבן-דרך, אך תוצאותיה תלויות בשאלה, מה היא הדרך. כשהממשלה מציבה לצבא את הנצחון כיעד, חיסולו של יאסין הוא תרומה חשובה בדרך הארוכה של שבירת רצון הלחימה של האויב. אולם כשהיעד הוא החוצה, עוצמת השפעתו של החיסול הזה עלולה לתת יתר תנופה לנסיגה, לבעוט אותנו החוצה.

שרון יגייס את הפופולריות המחודשת שיזכה בה לזמן מה, לטובת מה שהוא קורא "הינתקות", התגובה הבינלאומית תנותב אל האפיק הזה, והתגובה הערבית ההיסטרית, ההמונית, המאיימת - תנוצל על-ידי מומחי שרון ללוחמה פסיכולוגית שתעורר בקרב הציבור היהודי בישראל עוד ביתר שאת את התגובה הפרימיטיבית והבלתי מחושבת - "לצאת מן המקום הארור הזה", וכך נטישת והפקרת ארץ ישראל תוצג כמעשה פטריוטי.

בתוך המהומה הרבתי הזאת, מי ישמע את זעקת המתנחלים העקורים? להיפך, שוטפי המוח של שרון יציגו את חורבן היישובים היהודיים וגירוש תושביהם כמעשה של הצלה, כהוצאתו של לוט מתוך הפיכת סדום.

וכך עולה ביתר שאת השאלה, כיצד עלינו ועל בנינו לנהוג.

בעוד ימים אחדים עומד להתפרסם מסמך בחתימת עסקני שמאל בראשות האלוף בדימוס עוזי דיין וכמה מתנחלים, מהם אולי אף דמויות ידועות. בעורמה רבה הוכנסה למסמך מירקחת של מלים יפות ומליצות נבובות בדבר אחוות אחים ואחדות העם, מלכודת-דבש, שמאחוריה פותו אנשים שלנו לחתום על שתי קביעות, שיש בהן כדי להשחיל אותנו, שתי וערב, על הכוונת של חיסול קיומנו בכל יש"ע.

שתי: קבלת דין הדמוקרטיה, דין הרוב, גם לצורך עקירת יישובים ואובדן חבלי לב ארץ ישראל, וערב: הצהרה תמימה כביכול, בזכות ציות חיילי צה"ל לפקודות.

לכאורה, שתי דרישות צנועות, בעצם מובנות מאליהן, ובכ"ז, הן מהוות תשתית לחיסול כל ההתנחלות היהודית ביש"ע - בניגוד לחוק ובניגוד לדמוקרטיה.

ננסה להבין את הסוגייה הזאת:

זו תפיסה שטחית ועם-הארצית, של הדמוקרטיה, לומר שזו "דיקטטורה של הרוב", כלומר: כל מה שיוצבע עליו ברוב, אוטומטית חייבים לציית לו.

דוגמא קיצונית: מיד לאחר שהיטלר הגיע לשלטון, הפרלמנט הגרמני, הרייכסטג, הצביע ברוב דמוקרטי מוצק - לחסל את עצמו, ובכך לחסל את הדמוקרטיה בעצמה. פשיטא, שהחוק הזה, שנקרא "חוק ההסמכה", מפני שהעביר את כל סמכויות השלטון לידי "הפיהרר", חוק שחוקק ברוב דמוקרטי מוחץ - היה חוק בלתי חוקי.

אמור מעתה, שזה ממהותה של הדמוקרטיה, שנושאים מסויימים הם מחוץ לתחום הדמוקרטיה בעצמה. האם יכול "רוב דמוקרטי" לאסור שמירת שבת או לחוקק סקילה-עד-מוות של מחללי שבת? האם רוב יכול לצוות לאכול חזיר? ובמדינת היהודים - איך צריך חייל לנהוג, אם כנסת תחליט לאסור עליית יהודים לארץ ישראל, והוא, החייל, יצטווה לגרש בחזרה לאירופה אניית מעפילים? עפ"י המסמך, שכמה תמימים מתוכנו אומרים לחתום עליו, החייל יהיה חייב לציית ולהדוף את אחיו לתוך הים: הכרעת רוב היתה? את הפקודה הוא קיבל מן המפקד שלו בשרשרת הפיקוד עד למעלה? אז קדימה, לבצע!

כך פעלו חיילי מג"ב בכפר קאסם בזמן מיבצע סיני, כאשר הפקודה היתה להרוג כל מי שיימצא בחוץ לאחר שהוכרז עוצר, גם אנשים שחזרו מן השדה ולא ידעו כלל שהוכרז עוצר. על כך קבע בית המשפט, שמעל לפקודה הרצחנית הזאת התנופף דגל שחור, וכל חייל לא רק שהיה רשאי שלא לציית לה, כי אם להיפך, היה חייב שלא לציית ואם לאו הוא בר-עונשין!

דין זה חל גם אם הפקודה מעוגנת בחוק, והחוק נתקבל ברוב "דמוקרטי" במרכאות, כי רוב שיחליט דבר כזה הוא רוב אנטי-דמוקרטי. כן, ייתכן רוב אנטי-דמוקרטי!

במקרה כפר קאסם, צבע הדגל, שחור, היה ברור ובולט, אך זה איננו תמיד כך.

באמריקה, סמל הדמוקרטיה, שלטו באמצע המאה הקודמת חוקי גזע שהיפלו לרעה, ביזו והשפילו את השחורים. על-פי החוק היה אסור על השחורים לשבת באוטובוסים, ובמסעדות על מושבים שהיו מיועדים ללבנים. החוק הזה נחשב חוקי על דעת כל בתי המשפט במשך דורות, והשוטרים צייתו כמובן ויישמו אותו בקפדנות.

עד שאשה שחורה אחת, רוזה פרקס, התיישבה בכוונה מכוונת על מושב "לבן", הוזהרה, נקנסה והלכה לכלא. הדוגמא שלה היתה אות הפתיחה לקמפיין של אי-ציות שהשתתפו בו המונים, בהנהגתו של הכומר ד"ר מרטין לותר קינג. הוא בעצמו הושלך עשרות פעמים לכלא, בתגובה על ה"sit ins" שאירגן, כניסה מודעת למקומות שנאסרו על השחורים.

בתחילה, רק השחורים ראו את הדגל השחור מתנופף מעל החוקים הגזעניים, אך לאט לאט גם הלבנים חדלו להיות עיוורי צבעים, וגם בית המשפט העליון האמריקני גילה לפתע שחוקי הגזע נוגדים את החוקה האמריקנית המקודשת, וביטל את החוקים הללו. דעת הקהל בקרב הלבנים השתנתה נוכח המחזות בטלוויזיה של המוני שחורים הולכים בשקט לכלא, על-פי כללי ה-civil disobedience ("אי ציות מנומס" בעברית, תורגם בטעות ל"מרי אזרחי"), אינם מרימים יד, וכל האלימות היא רק עליהם ונגדם.

מעמדו של מרטין לותר קינג התהפך: ממפיר חוק - לגיבור הדמוקרטיה, האיש שהציל, דווקא על-ידי הפרת חוקי-רשע, את הדמוקרטיה בעצמה.

ב-1938 הועמד מפכ"ל משטרת הקנטון השוייצרי סט. גלן, פאול גרינינגר, במצוקה חוקית ומצפונית: המוני פליטים יהודים הסתננו דרך הגבול עם אוסטריה, להציל את עצמם מרדיפות הנאצים. אולם, מול רגשות הרחמים שהציפו אותו, עמדה הפקודה שקיבל מגבוה - לחסום את הגבול ולגרש בחזרה כל יהודי שהצליח להסתנן.

גרינינגר ראה דגל שחור, הפר את הפקודות, זייף טופסי רישום, שלח דיווחים כוזבים, הבריח פליטים אישית במכוניתו והציל כ-3,000 נפשות.

הוא נתפס, פוטר, הועמד לדין, הורשע ונקנס. במשך שנים הוא היה מנודה, נע ונד והגיע עד פת-לחם. מה שלו נראה כשחור, נראה לחברה, למדינה, לבתי המשפט - כלבן. אדרבא, הוא ומעשיו נצטיירו כשחורים.

רק באיחור של עשרות שנים, בעקבות ספר ותכנית טלוויזיה, החל העם השוייצרי לראות את הדגל השחור. לגרינינגר הוחזר כבודו, בישראל הוכרז כחסיד אומות העולם, וכבר אחרי פטירתו נערך משפט חוזר, ואותו בית משפט שהרשיע אותו בשנת 1939, זיכה אותו בשנת 1995, ונימק: ערך חיי האדם שהמפכ"ל הציל, מכריע במשקלו ערכים כגון ציות לפקודה, חשיבות מסמכים רשמיים, חקיקה נגד פליטים וכיוצ"ב.

הרי דוגמא, כיצד אותו בית משפט - פעם ראה דגל לבן, פעם - דגל שחור. ביום השואה הקרוב ייחנך בפיסגת זאב בירושלים רחוב על שם פאול גרינינגר, זכר צדיק מאומות העולם לברכה.

ומכאן לשאלה הבוערת:

נסיגה מארץ ישראל, הרס יישובים יהודים, גירוש בכח של מתנחלים יהודים - דגל לבן או דגל שחור? חוק חוקי או חוק בלתי חוקי? פקודה חוקית או בלתי חוקית?

ננסה להשיב על כך בשבוע הבא.