התמיהה הגדולה בעניין מינויו של
יאיר נווה צריכה להיות על התמיהה. הרי את מי עוד אפשר למנות לסגן רמטכ"ל אם לא את יאיר נווה? מי עוד אוהב לחסל ומיד כל מי שנראה לו חשוד? יאיר נווה הוא אחד מבכירי בניו של הצבא, הוא למד כל מה שהיה צריך ללמוד והוכיח את עצמו בשטח. בג"צ מעניין את סבתא שלו [אורי בלאו בזכות ענת קם, "
הארץ" 28.11.08)]; זכויות אדם הוא לא מכיר, ערבים הוא שונא, או שהם סתם מפריעים לו בעבודה; מה עוד נדרש מסגן רמטכ"ל של צבא הכיבוש, שתפקידי חייליו הוגדרו היטב במשך 40 שנה - הרג, השמדה והתעללות באוכלוסייה אזרחית של מיליוני בני-אדם?
אלא שהתמהים על מינויו שרויים עדיין במין רומנטיקה חסרת-בסיס לגבי צבא הכיבוש לישראל. רומנטיקה הגורסת שאנשים כמו יאיר נווה הם חריגים, ואסור לנו להשאיר את הצבא בידיהם. וגם לא בידי המתנחלים, ולא בידי הרבנים המטיפים לרצח ילדים ערלים, ולא בידי טייסים שחשים קליק בכנף כשהם מטילים פצצות על בתי מגורים, ולא בידי חיילות כמו עדן אברג'יל. ולא בידי מפקדים כמו אל"מ בנצי גרובר, הבטוח שהרג מאות הילדים בעזה נעשה על-פי הקוד האתי של צה"ל ששם לנו גבולות מוסריים ועל כן "לא ייתכן שפגענו בחפים מפשע", ואינו מבין מדוע שולחים לו מכתבים לא נעימים ומפחידים את אשתו בביתה המוגן והיפה שבהתנחלות ("
ידיעות אחרונות", 26.11.10).
אז בידי מי כן נשאיר את הצבא? אולי בידי החיילים שוברי השתיקה שאינם יכולים לשאת את נטל פשעיהם ומבטה של ילדה קטנה בעזה/בג'נין/בשכם/בנעלין/בשייח' ג'ראח או בחברון רודף אותם יום ולילה? או בידי החיילות שבניגוד לעדן אברג'יל מתקשות לזכור אם חייכו בשעה שהצטלמו לצד גווייה של ילד בחברון, בשביל הכיף, וחייהן התערערו לנצח לאחר שהשתחררו מן השירות בצבא ההרג והבינו מה שעוללו?
הבעיה היא שיאיר נווה ודומיו, מפריעים לנו לשגות בהזיות ולהאמין שארבעים שנות התעללות, הרג והשמדה הן חריגות מן הקוד האתי של הצבא הכי מוסרי בעולם. מינויו של יאיר נווה מפריע לנו להמשיך ולומר לילדינו טהורי הנפש שרוצים לתרום, ונוהרים למכינות הקדם-צבאיות בלהט של הגשמה שאין כמותו, שהם יכולים לשנות מבפנים. שהכל יהיה בסדר אם רק יתגייסו הם ליחידות הנכונות, ה"קרביות", ויפיצו, כתשובה לחוברות הרבנים הקוראות להרג ולטבח, את משנת השלום והאחווה שלהם, שלנו.
מינויו של יאיר נווה הוא מינוי הולם. אין הולם ממנו לעמוד כמעט בראש הצבא הכמעט הכי לא מוסרי בעולם. על כן לא יאיר נווה אלא אנחנו - אנחנו צריכים להתפטר מתפקיד מספקי החיילים, מולידי החיילים ומחנכי החיילים לעתיד, לאזור אומץ ולומר לילדינו: סרבו. סרבו להיות חלק מארגון שבראשו עומדים פושעי מלחמה. ארגון כזה אינו יכול להיות אלא ארגון פשע. התרחקו ממנו כמו מאש חיה, וחישבו על דרכים חלופיות לתרום לחברה שבה אתם חיים. אולי תלכו לגור בירוחם שלוש שנים, או בבילעין? אולי תארגנו עוד ספינות הצלה לעזה? אולי תחסמו בגופכם את השוטרים והחיילים הבאים להשליך ילדים לרחוב בשייח ג'ראח ובסילוואן? אולי תסייעו לפליטים המגיעים לחופינו משואה ומרצח עם כי שמעו שפה יש דמוקרטיה, ותעזרו להם להתגבר ולהימלט מיד השלטון הגזענית של דמוקרטיית היהודים? אולי תצילו את ים המלח? יש כל-כך הרבה אפשרויות, ילדים, לתרום לחברה, למדינה. והאפשרויות הללו אינן כוללות לא את מדי צה"ל, לא את רוביו, ולא את מפקדיו, שהדוגמה והמופת להם הוא יאיר נווה.
על-כן טוב וראוי שאיש כזה יעמוד בצמרת הצבא. מינויו של נווה יאפשר לנו להצביע על אובייקט ממוקד ולומר לילדינו: אתם רואים? זה האיש הרע. לשם לא מתקרבים. וכשהם ישאלו בפחד: מה הוא עושה לילדים? נאמר להם: הוא הורג אותם, צ'יק צ'ק, בלי בג"צ ובלי "בצלם".
