מזל שהתקלה לא הייתה ביום שלישי...

התקלה-רבתי של סלקום - הניתוק הגדול - סחטה המון שמחה לאידה של החברה וגם אנחות רווחה של המתלוננים על שעבודם לטלפון הנייד.

את הטלפון הנייד שלי שכחתי כבר בכל מקום אפשרי - בארץ ובחו"ל - ואני מבטיח לא לחרוג ממנהגי. בעיקר, זה נובע, כיוון שטרם הסתגלתי למכשיר הבלתי-נסבל, שיודע לקלקל כל רגע של פרטיות. בפעם האחרונה הציק לי טלפון נייד בתחילת המחצית השנייה בקונצרט של הפילהרמונית של בודפשט באולם האופרה האדיר של העיר - צרימה נוראה בקונצרט המופלא מיצירות בטהובן.

ודווקא מתוך עמדה של מי שאינו מרבה להשתמש במכשיר הסלולרי, ומסרב לשדרגו למשהו אדיר (כך הבטיח איש מכירות בכפר-סבא), אני אומר, תודה לאל, שהסתיימה (?) התקלה.

ביום שלישי בערב - כשתים-עשרה שעות לפני התקלה - היו אמורים אורחיי מצפון וירג'יניה לחזור לנמל התעופה בן-גוריון, כדי לשוב לביתם. טיסתם נועדה להמריא קצת אחרי חצות, והחלטנו לבלות את הערב האחרון לביקורם יחדיו. הבטחתי ללוותם בטלפון, כדי להנחותם בדרכם - ארוכה מאין כמותה: יצאו מירושלים, נסעו לבת-ים (שם נמצא בנם, שהגיע ארצה לשנת הכשרה במסגרת תנועת יהודה הצעיר), והיו אמורים לחבור אליי באור-יהודה, כדי ללכת למסעדה אתנית - משהו, שאולי לא ימצאו אי-שם בפאתי ואשינגטון הבירה.

אחרי הארוחה היה עליהם להגיע לקריית שדה התעופה ("איירפורט סיטי"), כדי להחזיר את מכוניתם השכורה.

בקיצור - תלאות ניכרות גם למי שאינו תייר, כיוון שהשילוט בכבישי ארצנו נורא (ואני עדיין עדין במיוחד!) - גם לישראלים. נהגתי בהרבה מדינות, ואיני חסיד של נווטני GPS, אלא מנווט בעזרת מפות ומדריכי כבישים, כמו פעם. כאשר השילוט בכבישים אינו ידידותי, תייר מסתבך בקלות.

לכן, משעת צהריים מוקדמת הייתי על הנייד - ממש כמו סמב"ץ - מתעניין מדי פעם בהתקדמותם בציר התלאובות, מחמיא להם בחיזוקים חיוביים, ומשיא עצות.

כשהנייד שלי שבק אתמול, הודיתי לאל על שהתקלה לא התרחשה ביום שלישי. חפש מכונית שכורה עם ארבעה אמריקנים המומים ברחבי דרום גוש דן...

מדינת שילוט רע

האלקטרוניקה הפוסט-מודרנית עוזרת לנו מאוד. מרשל מקלוהן הגדול מכולם טען, שמכשור הנו הארכה של גופנו ושל חושינו. כתוצאה מקיומם, השתנו כל אורחות חיינו; ובלעדיהם איננו יכולים להסתדר עוד. ובנוסף, משמשת האלקטרוניקה הסופר-מודרנית כבלים אלקטרוניים, המשעבדים גם את מי שאינם מכורים.

ביום שלישי בערב, בצדי הכביש ממחלף מסובים לעבר אור-יהודה, כשהמתנתי לאורחיי, הודיתי על שכבר הומצא הטלפון הנייד, שאני שש כל כך לתעבו, וללעוג למכורים לו.

זה קרה בעיקר, כיוון שבדרכי לשם השגחתי שוב בתופעה מרגיזה - שילוט גרוע על כבישי ישראל. בשלטים, שקבעה החברה הישראלית לדרכים (לשעבר - מע"ץ), אין מספרי כבישים, ועל הצמתים אין שילוט שמם (צומת מורשה, צומת גהה, צומת גנות וכיו"ב). אלה פרטים סודיים, שחייבים להישאר מוכמנים - בעיקר, מפני תיירים. זה עתה חזרתי מהונגריה, ושם במעגלי תנועה (כיכרות) יש שלט על כל כנף, כדי שלא תצטרכו לזכור היכן עליכם לצאת מהמעגל.

ל' התקשרה, כמסוכם, כשמ', בעלה, חלף על פני צומת מסובים, והודיעה, כי עלו על כביש 461 מזרחה. את מספרו ידעה מהמפה, שהניחה על ברכיה.

נשמתי לרווחה, התנעתי, ותוך דקתיים (שבהן תיאמתי עניין אחר) חברו אורחיי, ונסענו בדבוקה למסעדה היעודה.

מסעדת שירות גרוע

לא רציתי לחתום את ביקורם במסעדה מזרחית בנאלית. ל' ומ' הנם אכלנים ובשלנים, ומגיע להם פינאלה טוב. לכן, הלכנו למסעדה מיוחדת.

להפתעתי, אין במסעדה תפריטים באנגלית, והמלצר דובר רק עברית ואת שפת אמו. בני הזוג, בתם וחברה רצו לשמוע הסברים על המאכלים העדתיים, שהמלצתי עליהם. המלצר לא ידע לספקם גם בעברית. אך זו הייתה רק תחילתה של חוויית שירות גרוע במסעדה.

מלצרנו לא ידע מה תכולת כל סלט, וטען, שאין לו במי להיוועץ. אורחיי קצת אלרגיים, ורצו לדעת במה אני מרעילם ... הבטחתי לבדוק באינטרנט.

אפילו אני, שאיני אוכל אוכל חם, הרגשתי, שהמרק לא חומם דיו. למרות זאת, ליקקנו את השפתיים. זה היה מרק טעים לעלא ולעלא - אלא שנהוג להגישו חם.

וכדי לקצר את הסיפור - אציין, כי היינו צריכים לגשת פעמיים לדלפק, כדי שיואילו להנפיק לנו חשבון. מתוך אדיבות, הוסיף מ' תשר, למרות שהסכמנו, שלא הגיע ...

חברת אין שלטי הכוונה

לקראת השעה תשע בערב, יצאנו מהמסעדה, אחרי שבדקתי (בעברית, כמובן!) עם סניף חברת ההשכרה הבינלאומית את מקומו.

"אין שום בעיה להגיע אלינו" - סיכם הפקיד.

"למה אין כתובת על המסמכים?" תמהתי, "לאן אני אמור להגיע?".

"אם יהיו לך בעיות - תתקשר, ואסביר לך".

מזל, שלא אמר, "יהיה בסדר". הרגשתי, שמרפי קשישא קיבל צו 8.

תדלקנו, כדי להחזיר את המכונית עם מכל מלא, כנדרש, ופנינו לקריית שדה התעופה. כצפוי, טעיתי בפנייה לעבר המתחם, שבו שוכנת חברת ההשכרה.

"איפה אנחנו, בשטחים?" שאלה ל' בנייד כעבור רגע.

"עוד לא".

שמעתי את הדאגה בקולה.

בלחץ רב, עשינו פניית פרסה כעבור כמה ק"מ, ברמזור הבא, וחזרנו מערבה, אל המקום הנכון. אך איפה משרדם?

אחרי הרבה סיבובים ברחבי קריית שדה התעופה ואחרי כמה שיחות טלפון נרגזות בדיבורית, נזכר אחד האורחים, שמשרדי החברה מתחבאים בקצה המתחם, מאחורי חנות אופנה. נסענו אל חנות האופנה, והתברר, שצדק.

"למה אין שלטי הכוונה אליכם?" קבלתי.

"אנחנו חדשים פה, ועם הזמן יהיו שלטים", הרגיעו אותי עובדי החברה.

"מה הם אומרים?" התעניין מ'.

"משהו, שלא תבין, כי אתה אמריקני".