יש פרטנר

גם לאחר הכישלון האחרון של השיחות בין ישראל לפלסטינים (ראה מאמרי כאן "נכשל עוד ערוץ לשיחות השלום. ועכשיו?" מ-9.12.10), אני משוכנע בכך ששיחות אלו יכולות - וחייבות - להגיע להסכם שלום, לטובת עתידה של מדינת ישראל. זאת, בשל האינטרס המשותף של כל הצדדים המעורבים: מישראל והפלסטינים, דרך מדינות ערב, ועד ארה"ב והאיחוד האירופי.

בימין משכפלים שוב את הסיסמה השקרית "אין פרטנר". הם מנפנפים ב"הוכחה" ממגרשו של אהוד ברק, כאילו הוא הציע להם הכל בקמפ-דייוויד, כולל 100% מהשטחים עם חילופי שטחים, והפלסטינים סירבו. שקר מוחלט. ברק התעקש בקמפ-דייוויד על סיפוח ישראלי של כ-13% משטחי הגדה ועזה, ואולי היה מוכן להתפשר על 10% ופיצוי טריטוריאלי של 1%. זאת איננה "הצעה נדיבה", ובוודאי שאיננה הצעה שיכולה להביא להסכם שלום. אוכיח זאת כאן בעזרת המאמר "ההיבט הטריטוריאלי במו"מ הישראלי-פלסטיני על הסדר הקבע" מאת ד"ר רון פונדק ואל"מ (במיל.) שאול אריאלי (ששימש בקמפ-דייוויד כראש מנהלת השלום של ברק), המתבסס על זיכרונותיהם של ראש צוות השלום השר (דאז) פרופ' שלמה בן עמי והנושא ונותן הראשי עו"ד אל"מ (במיל.) גלעד שר.

בן-עמי ושר, עם מספר עוזרים, יצרו עם הפלסטינים במאי 2000 ערוץ חשאי שזכה לכינוי "ערוץ סטוקהולם". בפגישות השקטות בשבדיה, בן-עמי ושר נוכחו לדעת שברק התעלם מהערכת ראש אגף המודיעין בצה"ל, האלוף מלכא, שהפלסטינים לא יסכימו לסיפוח ישראלי של יותר מ-5%-6%. בפועל הוצגה לפלסטינים מפה הכוללת 76.6% לפלסטינים, 10.1% אזורים בידי ישראל ומעמד מיוחד, ו-13.3% שטחים מסופחים לישראל. אבו עלא הגיב ש"זה הורג את הרצון להמשיך", וחזר על העמדה הפלסטינית הפרגמאטית: "קווי 67' הם הגבול... נהיה נכונים לדבר על שינויים קטנים בקווים אלה, ובלבד שיהיו הדדיים, שווים באופן מוחלט באיכות ובגודל". הפלסטינים הבהירו שעסקת ה-100% יכולה לכלול סיפוח גושי התנחלויות בגדה המערבית, ושכונות יהודיות במזרח ירושלים, והדגישו שכל ההתנחלויות בגדה תופסות פחות מ-2% מהשטח. אבו עלא הבהיר ש"עד שלא תהיה הסכמה על הגבולות לא נהיה מוכנים להתקדם בטיוטות או בכל נושא אחר". משפט המפתח הזה לא נקלט בתודעת מקבלי ההחלטות בישראל - מברק ועד נתניהו.

בהכנות לקמפ-דייוויד הוריד הצד הישראלי את גודל הסיפוח מכ-13% לכ-11%. לפלסטינים הייתה העמדה הישראלית עדיין מוגזמת ביותר, מה עוד שהישראלים דרשו שכ-10% נוספים יוחזקו בידי ישראל למספר שנים לא ברור.

הפלסטינים נגררו לקמפ-דייוויד בניגוד לרצונם. אמ"ן הסכים עם הפלסטינים שהוועידה לא הוכנה כראוי, ושעמדות הצדדים רחוקות מכדי להגיע להסכם. הוועידה התנהלה מ-10.7.2000 ועד 25.7.2000. האשמת הפלסטינים בלבד בכישלון היא סילוף מוחלט של העובדות. אחדים מהמשלחת הישראלית הבינו שללא חילופי שטחים אין סיכוי להגיע לשום הסכם, והאמינו בטעות שברק שמר "ויתור" זה לרגע האחרון של המו"מ. בן-עמי אף קבע בזיכרונותיו שבישיבה המכרעת שבה האשים קלינטון את הפלסטינים בהיעדר רצון טוב, הציגו הישראלים מפה חדשה ובה הרעה מהמפות הקודמות, כאשר ברק הוסיף 3% של סיפוח בגדה - "אצבעות" באזורי קדומים, עלי, בית-אל ועופרה, וסיפוח חלק מצפון רצועת עזה. לדברי השר מרידור, שהשתתף בוועידה, הסיפוח המינימלי שדרשה ישראל היה של 10.5%.

לקראת סוף הוועידה עוד ניסו הפלסטינים, ב"שיחות מסדרון", להציע סיפוח ישראלי של 8%, תמורת 4% חילופי שטחים ומעבר טריטוריאלי בין הרצועה לגדה בריבונות פלסטינית מלאה. הגרסאות שהציג בדיעבד ברק, כאילו הציע בוועידה מדינה פלסטינית על 95% מהשטחים, ופיצוי טריטוריאלי של 5%, ולחילופין מדינה פלסטינית של 97% ופיצוי של 3% - אינן נכונות, ומנסות לשכתב את האמת ההיסטורית. אלו היו היסודות השקריים של תיאוריית ה"אין פרטנר".

נראה שהוויכוחים אם בקמפ-דייוויד היה פרטנר - יימשכו. אך השאלה הנכונה היום - האם לאבו-מאזן יש פרטנר?