כאשר אני כאזרח מנסה לנתח את המצב המדיני ומדוע אין התקדמות בשיחות השלום חרף הלחץ האמריקני והאירופי, אני מגיע למסקנה שלא ביבי הוא האשם בכך.
אני מודה ומתוודה, שאיני שייך למחנה הימין ואני לא מאוהדיו של ראש הממשלה, ביבי נתניהו, ואת דרך התנהלותו המדינית ביחס למשא-ומתן עם הפלשתינים, אך אט-אט מסתבר שהוא לא אשם. הסרבנות המוחלטת היא בידי הרשות הפלשתינית ולא בידי מדינת ישראל.
מסתבר שאין להם עניין בשתי מדינות לשני עמים, והעניין העיקרי שלהם הוא "זכות השיבה". זו הדרישה המקדמית שלהם, הם בכוונה מנפחים את מספר הפליטים לשבעה מיליון, ונניח ש"רק" כמחציתם ידרשו שיבה "הביתה" הרי שזה סופה של מדינת ישראל. רוצים הוכחה לכך? בבקשה.
עובדה היא שסאיב עריקאת, מיודענו משכבר הימים, הממונה על המשא-ומתן ברשות הפלשתינית, הבהיר דברים אלו במאמר שפרסם השבוע ב"גארדיאן" הבריטי, ומר אבו מאזן לא רק שלא הכחיש את הדברים, נהפוך הוא - כבר לפני שנה בראיון ל"וושיגנטון פוסט" הבהיר את אותם הדברים בדיוק. מה הפלא שהם לא נענו להצעות מרחיקות-לכת של
אהוד אולמרט ו
ציפי לבני? הם מקפיאים את המשא-ומתן בתואנות של התנגדות לבנייה בשטחי יהודה ושומרון לרבות ירושלים.
אם זו דרישתם המקדמית, זו גם הסיבה להתנגדותם להכרה במדינתנו, כי משמעותה של הכרה כזו שהיא תפגע ביסודה ב"זכות השיבה". אז מה אנו באים בטענות אל ביבי וממשלתו, אם זו כוונתם ומדיניותם. ייתכן שביבי בהחלט צודק בעקשנותו בקבלת הכרה למדינה יהודית כתנאי מקדמי לפתיחת שיחות השלום על גבולות הקבע ונושאי הליבה.
אני לא פוסל אפשרות, שמאחורי כל זאת, עומדים בינתיים באופן לא גלוי, הליגה הערבית ושאר חורשי רעתנו. היינו צריכים להאריך את תקופת ההקפאה במספר חודשים, רק כדי להוכיח עובדה זו.
צריך לפעול הסברתית ביתר שאת ולהוכיח שהסרבנות היא אצל הפלשתינים ולא אצלנו. הרי גם השמאל הקיצוני לא יסכים לדרישה זו שתפגע בקיומה של מדינת ישראל.
ואם נעבור משוכה זו, תיפתח הדרך להסדרי שלום עם שכנינו.
