המשימה הבוערת ביותר הניצבת לפתחו של
יוחנן דנינו איננה המאבק בטרור, בתאונות הדרכים, בפשיעה המאורגנת או אפילו בשחיתות. המשימה מספר אחת של השוטר מספר אחת היא להשיב את אמון הציבור במשטרה.
עוד לפני פרשת בר-לב וספיחיה, סבלה המשטרה במשך שנים מירידה מתמדת בתדמיתה ובאמון הציבור בה. סקר שנערך לפני כחצי שנה בידי המשרד לביטחון הפנים, ואשר את ממצאיו פרסמנו כאן, קבע שגם לפני השערוריות האחרונות - תדמיתה של המשטרה בינונית: 55% אמרו שתיפקודה אינו מוצלח, רק 35% הביעו בה אמון מלא, שיעור הסבורים שהמשטרה מקצועית הוא 40%, ורק 29% סברו שהיא מרתיעה מביצוע פשעים.
באה פרשת בר-לב ודרדרה את המשטרה עוד יותר. רומנים מחוץ לנישואין, אינטריגות, חשדות לעבירות מין, השמצות - מה לא היה לנו שם. יש גם לזכור, שהפרשה הזאת עוד רחוקה מסיום, ואם וכאשר יוגש כתב אישום נגד בר-לב, המשטרה תחטוף מהלומות נוספות.
הציבור בוחן את המשטרה בשתי רמות: מערכתית ונקודתית. ברמה המערכתית, הציבור רוצה לראות ירידה בפשיעה החמורה, מלחמה חסרת פשרות בשחיתות, פחות תאונות דרכים. ברמה הנקודתית, הציבור רוצה להרגיש ביטחון אישי ברמה הבסיסית ביותר: שבנותינו יוכלו לצאת לרחובות גם בערבים, שלא ניקלע לחילופי אש בין מאפיונרים, שרכבנו לא ייגנב מתחת לביתנו. בלא כל אלו, האמון במשטרה יוסיף להידרדר.
לזכותו של דנינו יש לומר, שהוא ער לבעיית התדמית והאמון. על-פי אותו מחקר שהזכרנו קודם, במחוז הנוכחי של דנינו - המחוז הדרומי - תדמית המשטרה טובה יותר מאשר במחוזות אחרים. בהרצאה שנשא לפני מספר חודשים בכנס של משרד רואי החשבון pwc Israel, התייחס דנינו בהרחבה לבעיות אלו, בלא כל ניסיון לטאטא אותן אל מתחת לשטיח. זו נקודת מוצא טובה.
הבעיה של דנינו היא, שאמון בונים בשנים והורסים בשניות. מבחינתו של האזרח, המשטרה היא אותו שוטר שהתעלם מהרכב שחצה באדום; אותה שוטרת שפיהקה למשמע תלונתו על פריצה לביתו; אותם שוטרים שהגיעו אחרי שעה ארוכה לטפל במפגעי רעש. והעיקר: המשטרה בעיני האזרח היא המשטרה שהוא לא רואה - המשטרה שאיננה ברחובות.
זהו הליקוי הבסיסי ביותר של משטרת ישראל. עבודת משטרה אמיתית היא סיזיפית, יום-יומית, נטולת ברק והתרגשות. היא עבודה של סיורים שגרתיים, של הכרת כל פינה וכל פושע קטן וכל בעל עסק. אבל היא זו שיוצרת הרתעה, והיא זו שמאפשרת לטפל ביתר יעילות בפשיעה. בכל העולם יודעים את זה ופועלים בצורה כזאת; תיזכרו בשוטרים שראיתם במרכז לונדון, ניו-יורק או פריס. בכל העולם - אך לא בישראל.
נכון, למשטרה יש גיבנת ענקית בדמות המלחמה בטירור, אותה היא מבצעת בהצלחה רבה וזוכה להוקרת הציבור. הבעיה היא, שזה לא תפקידה. מצד שני, אנחנו לא רוצים לראות חיילים ברחובות. הפתרון הוא לגייס מדי שנה כמה אלפי בני ובנות 18 למשטרה במקום לצה"ל. אפשר לגייס גם מי שאינם בעלי פרופיל קרבי וגם מי שצריכים לשרת ליד בתיהם, להעביר אותם קורס בסיסי, לתת להם מדים כחולים ולשלוח אותם לפטרל בריכוזי קהל. זה לא יעלה למדינה אף אגורה, כי התקציב פשוט יעבור מצה"ל למשטרה. כך יוכלו השוטרים המקצועיים לעסוק בשיטור, כולל בנוכחות תמידית ברחובות. בחשבון הכולל המדינה רק תרוויח - גם מבחינת ביטחון האזרחים וגם מבחינה כלכלית.
אם דנינו יצליח לקדם את הרעיון הזה, הוא יחולל את המהפכה החשובה ביותר שעברה על המשטרה בעשורים האחרונים. הוא יחזיר למשטרה את תפקידה האמיתי, יאפשר לה למלא אותו ביתר הצלחה וגם ישיב את אמון הציבור. כי זאת יש לזכור: בלי אמון מצד הציבור - שיבוא להתלונן ויסכים להעיד - למשטרה אין מה לחפש.
כאמור, זה תהליך ארוך. בינתיים, ניצב דנינו, אתה יכול להתחיל בכמה צעדים בוני אמון. הסתובב ברחבי הארץ, גש לאזרחים ברחוב והקשב להם. לך לתחנות ודבר עם השוטרים, שמע מה מציק להם ומה הם מציעים, תן להם עידוד. במקביל, הבהר שתטפל ביד קשה בכל מקרה של חריגה מסמכות ושל התעמרות באזרחים. חזק את המערך העוסק בפניות הציבור, דרוש דיווחים תמידיים על המתרחש בו ופרסם לציבור את עיקרי המסקנות. יבש את הביצה העכורה שבתוכה מקננים היתושים שאיפשרו את פרשת בר-לב וספיחיה, גם אם זה אומר להחליף חלק ניכר מצמרת המשטרה.
העיקר: זכור שאתה נמצא כאן על-מנת להגן עלינו, על חיינו, על משפחותינו ועל רכושנו. תן לנו לא רק להרגיש שאנו בידיים טובות, אלא גם הוכח לנו זאת במעשים.
