סיימנו את קריאת ספר בראשית בסיפור של ירידת בני ישראל למצרים והתבססותם בה, והשבוע התחלנו לקרוא את ספר שְׁמוֹת, בפרשת שְׁמוֹת, בה לכאורה מתוארת התחלת השיעבוד של בני ישראל במצרים. שמו של הספר כשמה של הפרשה הראשונה בו, זו שנקרא בשבת הקרובה, ולפי הכלל שבלשון הקודש שמו של דבר מלמד על מהותו, הרי הספר כולו עוסק בשְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. המדרש (רבה, פ' א', פסקה ג') אומר: על שם גאולת ישראל נזכרו כאן שמותיהם של השבטים, ומקשר בין השמות ובין פסוקים של גאולה. לדוגמה: ראובן, שנאמר (שמות ג) רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם. שמעון על שם (שם ב) וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים, אֶת-נַאֲקָתָם וכן הלאה, כל שם והפסוק המלמד על שייכותו לגאולה.

לפי זה יוצא שתכלית הגלות היא הגאולה שבאה בעקבותיה וזה מתיישב מצוין עם מה שלמדנו בעבר על אודות הקשר שבין גלות מצרים ובין מתן תורה שבא אחר-כך. מהתהליך הזה משליכים כמובן על מצבנו בגלות הנוכחית, הארוכה מאוד, אפילו מדי, ומייחלים לגילויים הגדולים שנזכה להם בגאולה האמיתית והשלמה, גאולה שאין אחריה עוד גלות. אבל בינתיים נמצאים בגלות למרבה הצער והמועקה, ועדיין לא רואים כיצד מעומק כזה של שיעבוד תצוץ לה פתאום הגאולה. ומכיוון שלא רואים, מתייחסים למצב הנתון, לגלות, כל אחד בהתאם לנטיותיו הטבעיות או הנרכשות. בכללות, בנושא זה אנחנו נחלקים לארבע מחלקות, אסכולות; במחלקה אחת רואים את הגלות כנתון, אבל מצפים בקוצר רוח לגאולה ופועלים לזרז אותה כמיטב יכולתם. הנחת היסוד של אנשי אותה מחלקה היא שהגלות זה רע גמור וצריכים לעשות כל מאמץ לצאת ממנה אל הגאולה האמיתית והשלמה.

אנשי מחלקה זו מחזיקים בדעה שככל שנשתפר ברמה האישית והבינאישית, כך נזרז את התגלות המשיח והגאולה. המציאות החיצונית, הגלותית לדעתם, מעסיקה אותם ברמה הטכנית בלבד, צריכים איכשהו לשרוד אותה אבל היא אינה עיקר ולכן לא משהו שצריכים להשקיע בו מעבר למינימום ההכרחי לצורך הקיום הבסיסי. עיקר ההשקעה כאמור היא בתיקון האדם ויחסו לזולת, טיפוח יחסי רעות וסיוע הדדי, אהבת ישראל. הנחת היסוד של אנשי מחלקה זו היא שכאשר נצליח להשתחרר מדפוס החשיבה של הגלות, חשיבה שהנחת היסוד שלה היא שאנחנו כפופים להנחות ולאילוצי העולם הזה - נזכה לגאולה וזה לא צריך לקחת הרבה מדי זמן, זה יכול לקרות בכל רגע וזה תלוי אך ורק בנו. לכן הם משקיעים רבות בתחומים אלו בתקווה להטות את הכף לכיוון של גאולה עכשיו.

המחלקה השנייה מורכבת מאלה שחיים בהשלמה מלאה עם מצב הגלות בטענה כי גלות וגאולה מכתיב הבורא יתברך ולנו אסור להתערב ולו גם בניסיון לזרז את הגאולה. שהרי איסור מפורש הוא לדחוק את הקץ, טוענים הם, הקב"ה השביע אותנו על כך (מדרש רבה ותנחומא, ועוד) ואסור לנו בשום אופן לעבור על השבועה ולנקוט איזה מהלך שעלול להתפרש כהתערבות בחשבונות של מעלה, כגון לנקוט מהלכים שתכליתם סיום הגלות וזירוז הגאולה. אנחנו, טוענים אנשי אותה מחלקה, צריכים להתרכז בעבודת הבורא ברמה הכי גבוהה שנוכל בנסיבות הקיימות, בלי לפנטז על עניינים שמעבר להשגתנו, כגון משיח וגאולה. שכן עניינים אלה עלולים רק לבלבל אותנו ולהסיט אותנו מעבודת הבורא כאן ועכשיו. ברור לנו שהגאולה עתידה להגיע, אומרים הללו, אבל כנ"ל, אין זה מתפקידנו להתעסק בכך ואולי זה אפילו אסור על-פי תורה ר"ל.

ויש מחלקה המורכבת מאנשים המזהים ניצנים של טוב בתוך הגלות עצמה ולטוב היחסי הזה הם מתפתים לקרוא גאולה. הם מתאמצים מאוד לשפר את הקיים, את הגלות, בטענה שהשיפור הוא חלק מתהליך הגאולה, וכשיצליחו לשפר מספיק - זוהי הגאולה. בעצם, הם לא מודים שאנחנו עדיין בגלות, טוענים שכבר נמצאים בתהליך של גאולה. עובדה, אנחנו חיים בארץ ישראל ולא בארצות הגולה. מסתבר שלדעתם, מי שחי בגלות עושה זאת על אחריותו הבלעדית, שכן יש לו הזדמנות להיגאל, שיעלה לארץ. יוצא גם שמבחינתם, ההבדל בין גלות וגאולה מתמצה בעניין שהוא טכני בעיקרו, מקום המגורים. אינני יודע כיצד הם מיישבים את הסתירה לכאורה שבין הגאולה הטכנית, החיים בארץ ישראל, עם הגלות הרוחנית, השיעבוד שעדיין קיים כאן לענייני העולם הזה. נראה גם שלדעתה של אסכולה זו, קיומה של מדינה עצמאית ליהודים מהווה מרכיב מרכזי בתודעת הגאולה. שכן לא שמעתי אומרים שיהודים שגרו בארץ בטרם פרצה המדינה, זכו לגאולה, זה נאמר רק על הדור של המדינה.

הגיע זמן הגאולה

האמור לעיל מנוסח בלשון הווה, אבל מתאים כמובן גם לתפישות ששררו בין בני ישראל בגלות מצרים. גם שם היו אסכולות שונות אלא ששם העניינים היו פשוטים יותר לכאורה, כי הגלות הייתה מלווה בשיעבוד קשה, בעבודת פרך, ולא ניתן היה להתכחש לעצם השיעבוד. עם זאת, כידוע, גם שם היו יהודים שלא השתעבדו למצרים, שבט לוי למשל. אומנם רוב העם סבל קשות מקושי השיעבוד אבל לא כל-כך עלה בדעתם לייחל לגאולה, חשבו שזו תגיע מתי שתגיע ולהם אין מה לעשות בעניין, אפילו לא להתפלל לקב"ה שיגאל אותם. הם גם ציפו לגאולה ניסית שתתחולל בדיוק כפי שהם מתארים אותה לעצמם בדמיונם, ולא היו מוכנים לקבל שום הצעה אחרת, שום דרך שלא ראו בדמיונם מראש. ומכיוון שדמיונם היה כפוף למשאלות לבם ולכל אחד מהם היה דמיון אחר - הרי שעבורם לא הייתה שום דרך שבה יוכלו להיגאל.

היו גם כאלה שהכניעה שלהם לשיעבוד התבססה אך ורק על הידיעה שזוהי גזירת עליון שנאמרה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, עוד בטרם נולד יצחק. לשיעבוד מצרים הם נכנעו מתוך קבלת עול וכזו הייתה גם ציפייתם לגאולה, בקבלת עול. הם נאנקו תחת העול המצרי וכל הזמן ייחלו לרגע שבו יתגלה הגואל, בלי לדמיין לעצמם כיצד ובאיזו דרך יתגלה. לא חשבו על מרכבת אש שתרד מן השמים ותסיע אותם לארץ המובטחת וגם לא פינטזו על הטבעת המשעבדים בים. פשוט חיכו שיבוא כבר הגואל. על כן, כשבא משה ואמר להם כי ה' שלח אותו עם המסר: פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם, וְאֶת-הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם, לא שאלו יותר מדי שאלות (פרק ד'): [לא] וַיַּאֲמֵן, הָעָם; וַיִּשְׁמְעוּ כִּי-פָקַד ה' אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכִי רָאָה אֶת-עָנְיָם, וַיִּקְּדוּ, וַיִּשְׁתַּחֲווּ. כמובן, גם לשבט לוי לא הייתה שום בעיה עם המסר הזה, הם ידעו שהוא צפוי והמתינו לו. לקבוצה השנייה הייתה בעיה, זה לא היה בדיוק כפי שדמיינו לעצמם את הגואל ואת הגאולה...

אבל הייתה ועדיין ישנה מחלקה נוספת, רביעית; זו המחלקה של מתנגדי הגאולה, אלה שנדמה להם כי מהגלות הם מפיקים תועלת רבה יותר מזו שיכולים לקבל מהגאולה. המחלקה הזאת קטנה מאוד מספרית, אבל פעילה ביותר ומזיקה מאוד. היא פעילה תמיד, ועוד לפני שמתחיל תהליך הגאולה היא פועלת למנוע או לפחות לעכב אותו. במצרים מיוצגת המחלקה הזאת על-ידי שניים בלבד, וחז"ל מזהים אותם עם דתן ואבירם, מראשי עדת קרח. וזה הסיפור (פרק ב'): [יא] וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו. [יב] וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל. [יג] וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים; וַיֹּאמֶר, לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה, רֵעֶךָ. [יד] וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט, עָלֵינוּ--הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי; וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר, אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. [טו] וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת-מֹשֶׁה; וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר.

המחלקה הרביעית במצרים וגם אצלנו, מורכבת מאלה המתכחשים לגמרי למושגים של גלות וגאולה וטוענים ש"זה מה יש". עולם כמנהגו נוהג וצריכים למצות ממנו את המרב האפשרי. בבקשה, שלא יבלבלו להם את המוח עם סיפורים על ייעודים נפלאים המצפים לנו מעבר לפינה, כי זה עלול להסיח את דעתם מהמאמץ לעצב את העולם, בעיקר את החיים הפרטיים שלהם, בהתאם להשקפת עולמם. והרעיון שבמרכז הגאולה עומד עם ישראל, מוציא אותם מדעתם לגמרי; גזענות, הם זועקים בגרון ניחר. במצרים הם הלשינו על משה שהרג מצרי במהלך של הגנה על יהודי שסבל מהתעללות. טענו שזכויות האדם מחייבות להגיש תלונה מסודרת במשטרה. הגנה על יהודי, בשום אופן אינה מצדיקה רצח של גוי, בטח לא בלי משפט מסודר כדת וכדין.

הם לא הסתפקו בהתרסה כלפי משה: מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט, עָלֵינוּ; הם עשו הקבלה ישירה בין חיי המצרי הנוגש ובין חייהם שלהם, של היהודים המשועבדים: הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי? בשלב הזה מבין משה מדוע הגלות מתמשכת ומחריפה: וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר, אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. (רש"י): נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל ע' אומות להיות נרדים בעבודת פרך? אבל רואה אני שהם ראויים לכך. אבל זה לא נגמר כאן. אנשי המחלקה הרביעית אינם מצליחים להירגע כל עוד לא פגעו בבני עמם: וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת-מֹשֶׁה. (רש"י): הם הלשינו עליו... סביר להניח שהם לא היו משועבדים, נהנו מרמת חיים סבירה פלוס. שאחרת, מאיפה יש להם כוח לריב זה עם זה ומהיכן האנרגיות ללכת לפרעה ולהלשין?! אבל לא עזר להם כלום, נגאלנו ממצרים וגם הם, וניגאל גם כעת. כי הגיע זמן הגאולה ושום מלשין לא ישנה עובדה זו.