מעט מדי עוסקים בביקורת על שפתה של התקשורת והעיוות שהיא גורמת לשפה העברית. בהקשר זה בולטת הפלישה הזרה והשימוש העילג בביטויים לועזיים מיותרים בשיח הציבורי והתקשורתי בישראל. כך, למשל, מתפשטת האופנה של עירוב ביטויים לועזיים, בעיקר כאלה הלקוחים מן המציאות האנגלו-אמריקאית, והחדרתם לשיח הציבורי בישראל, עד כדי הצגת העברית כשפה שאינה עשירה דייה כדי לשרת את ה"קופירייטרים", ה"קריאטיבים", ושאר בעלי מלאכה העושים לביתם על חשבון הציבור ותוך כדי פגיעה בשפתו. האם "רעיונאים" "יצירתיים" לא ישרתו טוב יותר את השיח הציבורי מאשר אחיהם החורגים?
ככל הנראה חביבה האות C על אנשים אלה, ועל שותפיהם באמצעי השידור האלקטרוניים, יותר מכל חברותיה, ובנוסף ל-2 המלים "העבריות" הנ"ל מככבות במקומותינו, בעל-פה ואפילו בכתב, גם "קמפיין" במקום מסע/מערכת בחירות, וגם "קמפיינרים", אותם לוחמים ללא חת אשר יורים גם בשפה, לאחר שירו חצים מורעלים ב"קמפיינרים" מצדו השני של המתרס הפוליטי. לאלה יש להוסיף אישים השבים לזירה, בתהליך הקרוי משום-מה "קאמבק".
גם סדר היום הציבורי/המדיני/המפלגתי/התקשורתי, חשוב ככל שיהיה, נפל קורבן לאותם חייזרים ושינה את שמו ל"אג'נדה", שהיא עצמה אינה מורכבת מסעיפים ומסוגיות רחמנא ליצלן, אלא מ"אייטמים" ומ"אישואים". כך גם אופייה של המערכה (ה"קמפיין"): זה יכול להיות "פוזיטיבי" או "נגטיבי", ובכל מקרה שלילי מבחינת השפה. שליליים הם גם הזמרירים המוזרים, הלוא הם ה"ג'ינגלים" וה"רינגטונים" המעצבנים.
הצבר הממוצע חשוד ככל הנראה כמתקשה לבטא "בחירות מקדימות", ועל כן ייבאו סוכני האמריקניזציה את ה"פריימריס". הם ייבאו גם את ה"פריים טיים", ככל הנראה בגלל הנחה מוטעית לפיה הצברים מתקשים לבטא את צמד המלים זמן שיא, או את ה"פריים" (הפעם האות ר' צרויה) כדי למקם את נשוא הצילום במרכז ה"טייק", כלומר התמונה. אחד השיאים של הלהג התקשורתי הוא ה"ספין", כלומר תרגיל להסטת דעתו של הציבור מן העיקר בעיניו אל החשוב לדובר. התחליף סחריר טרם נקלט. הח"מ מתנדב להציע תחליף עברי נוסף ל"ספין" הנוכרי: "מסיטון", לצורכי הסטה. לפעמים הוא מתפקד גם כ"מסיתון" לשם הסתה. והפוליטיקאים, אלה רוקחים "דיל" אחרי "דיל", ממש אי-דיל-יה. והמו"מים השונים אינם דו-צדדיים בעברית, אלא בי-לטרליים בלעז. מדוע?
אם לא די במגמה, סליחה, "טרנד", ואפילו "טרנדי" עבור מגמתי/אופנתי, של חדירת הלעז האנגלו-אמריקני למקומותינו, הרי שרבים נעזרים גם בערבית. כך התמקמה ההתנערות הערבית בשיח הציבורי הישראלי בדמות "אינתיפאדה", במקום בשם העברי הראוי לה: מלחמת אוסלו. כך נפלה המלה העברית רבת-הערך והמשמעות - שלום - לקורבן, והוחלפה, אפילו ע"י אנשי "מחנה השלום", ב"היי-ביי" העילג, וגם בחברו שאינו טוב ממנו, "יאללה-ביי".
כאשר בחוף ימה של העיר העברית הראשונה נוגסת שכונה כמו "סי אנד סאן", המאכלסת עתירי-ממון ודלי-שפה שאינם מסוגלים לבטא "ים ושמש", וכאשר בראשון לציון, שהיא בת כמעט 130 קמה "ווסט פארק" - אליעזר בן-יהודה בוודאי מתהפך בקברו ואינו מבין מה עוללו אותם "קריאטיבים" למפעלו המבורך והאדיר.
השיח הציבורי והתקשורתי מתאפיין באי-דיוקים לשוניים רבים גם כאשר מדברים עברית בלבד. דוגמאות אינן חסרות. למשל, השימוש במושג סחיטה: מדובר בערך שלילי אם הוא מיוחס לתביעות של חרדים. כאשר מדובר בתביעות של אחרים ההתייחסות היא עניינית והתביעות הן למען ערכים נעלים: "שלום", הסדר הקיבוצים, אי-כפיה שאף הוא לעתים כפיה, ועוד.
דוגמא אחרת: שטחים/גדה: כינויים פוליטיים-נדל"ניים לאזורים בעלי שמות גיאוגרפיים-היסטוריים שאינם פוליטיים - יהודה ושומרון - אלפי שנים לפני מלחמת ששת הימים, לפני "הקו הירוק" ולפני "שלומעכשיו". גם התואר "כבושים" אינו ישים לאזורים אלה, אלא רק לאוכלוסייתם הערבית. גם שמאלן אדוק יכול לבטא את משנתו הפוליטית תוך שימוש בשמות הגיאוגרפיים-היסטוריים שאינם פוליטיים - יהודה ושומרון, ואין לו צורך בביטוי "שטחים" חסר המשמעות.
ככל הנראה, הימנעות אמצעי השידור "הממלכתיים" מהשמעת השיר "סלינו על כתפינו" - השיר בה"א הידיעה של חג השבועות, ואשר נכתב ב-1928 כלומר לפני שקמו מדינת ישראל, "הקו הירוק", "הכיבוש" ו"השטחים" - נובעת אף היא מהרצון שלא להזכיר שהביכורים הובאו בין השאר מיהודה ומהשומרון.
ואם גדה, יש לזכור כי מדינה פלשתינאית כבר קיימת בגדה המזרחית, ובירתה היא העיר רבת-עמון ששמה מופיע בתנ"ך, ולא עמאן, שהוא השם שנשאל ללא צורך או הצדקה ממקורות זרים.
עיוות נוסף: קיצוניות: הקשת הפוליטית בישראל, כפי שהיא מופיעה בתקשורת, מתאפיינת בקצה אחד בלבד: יש בה "פעיל ימין קיצוני", אבל מנגד - "פעיל שלום", אך לא פעיל שמאל קיצוני. גם ללא קשר לפוליטיקה, מדובר בעיוות חסר-הגיון.
על עיוותים לשוניים, ועל שימוש מיותר ומזיק בביטויים לועזיים שאינם דרושים, נאמר כי חיים ומוות ביד הלשון. נראה כי הנסיגה הערכית והגיאוגרפית מעקרונות הציונות מתבטאת גם בשפה. טוב תעשה התקשורת אם תעלה את רמת שפתה ואת הדיוק הלשוני בה.
