"אם ברצונך לבדוק את ציפורני הטבח במסעדה, כדאי שתתחיל את הביקור בשירותים" המליצו לי בעבר, ובדיעבד צדקו. אותו הכלל תקף גם לדמוקרטיות. מדינת ישראל מתהדרת בחוקי יסוד שניתן להתנאות בהם, ואכן, רובם עולים בקנה אחד עם עקרונות המוסר והצדק. אולם, כאשר באים לבחון האם אנו באמת חיים בדמוקרטיה, רצוי לפתוח את הביקור דווקא בבבואה המוקטנת הנשקפת מפינת המסעדה - משולי הקודקס.
רעיון המאגר הביומטרי הפולשני מבהיל רבים, ובצדק, בעיקר בגלל מידת היקפו. אך למעשה הוא רק גרורה אחת, בולטת, ששורשיה נעוצים בגידולים ממאירים שהוזנחו במשך שנים.
שני החוקים הלא-חוקתיים ביותר מקננים בנו לא מתמול-שלשום. האחד הוא "החוק לטיפול בחולי נפש מ-91'". והשני, בן דמותו הצעיר והמודחק: "חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין 2006", שגלגוליו הראשונים החלו ב-2001 - בלהט ארגוני הנשים להגן על נפגעות אונס. שני החוקים הללו כמעט שלא מעניינים את הציבור בישראל, ולרוב אינם "סקסיים" דיים לעיסוק ביקורתי מצד התקשורת.
"חוק ההגנה על הציבור מפני עברייני מין" בעייתי מכמה היבטים שהובאו בהרחבה ב
מאמר הביקורת של חגית לרנאו ואיילת עוז, ובמידה פחותה במסמך שהגיש לוועדת חוק חוקה ומשפט עו"ד נוה, אך המטריד שבהם הוא זה שנוגע דווקא לפן החוקתי. בין אם מדובר בהגבלות המושתות על
חופש העיסוק של המורשע, ובין אם בחיטוט משפיל בשידה ליד מיטתו בחיפוש אחר "חומרי תועבה", חדירה לצנעת הפרט שהחוק מתיר ומעודד - הפגיעה הבסיסית בזכויות היסוד של זה ששילם זה מכבר את חובו לחברה ראוי שתעלה שאלות כבדות-משקל. הרציונל שבשמירה על שלום הציבור ברור לכל בר-דעת, כמו גם הפחד הקמאי מצלליתו של "בני סלע", אך האם האיזונים והבלמים נשמרים כאן כהלכה?
אחיו הבכור הוא החוק המתייחס ל"חולי הנפש" במסלול האזרחי. הסיבה שבגינה האחרון פוגעני יותר היא כמובן חפותם הטבעית של מושאיו, שמעולם לא הורשעו בפלילים. על-אף נחיצות הדבר, קצרה היריעה מכדי להידרש לשאלות רקע כגון האם הפסיכיאטריה היא תחום מדע לגיטימי או שמא דת חדשה, והאם נפש האדם היא איבר גוף ככליות ולב, וככזו יכולה היא לחלות וניתן לטפל בה. על כן, אצטמצם כאן לעיסוק במאפיינים הלא חוקתיים של החוק, ולפרקטיקה ביומיום, שמבעד למשקפיים הללו עשויים להיתפש כדרקוניים.
כאשר מופעל כלפי אדם ה"חוק לטיפול בחולי נפש", הוא לרוב ניצב במשבצת קפקאית השוללת ממנו, מניה וביה, כל סיכוי להליך הוגן; ראשית, את המחלה המיוחסת מאבחן רופא שלעולם יהא סובייקטיבי, ולעיתים אף מוטה. שנית, קריטריון המסוכנות שנוסף לחוק ב-91' עמום ואיננו מושתת על ממד ראייתי, אלא על ספקולציה עתידית בלבד. לבסוף, את סירוב החולה לקבלת טיפול (קריטריון נדרש), קשה להזים, שכן הבדיקה מלכתחילה מתבצעת בכפייה. העגה הפסיכיאטרית משופעת בטרמינולוגיה אורווליסטית כדוגמת: "חוסר תובנה של החולה למחלתו", שמחד-גיסא מקעקעת את אמינות הדיווח העצמי של החולה, ומאידך-גיסא מותירה כר נרחב לפרשנות ולניצול בידי הגורם המאשפז.
בנוסף לכך, אין מניעה חוקית שאת האירוע האשפוזי כולו ייזום וינהל רופא יחיד, המרכז לידיו מידת כוח לא פרופורציונאלית, כתובע-שופט-ותליין; הפסיכיאטר החותם על הוראת האשפוז בחדר המיון, יכול להיות גם זה הממונה על הטיפול הכפוי במחלקה הסגורה, זה המחליט על דעת עצמו האם ומתי לשחרר משם (בהיעדר ערעור לוועדה), ובמקרה של התכנסות ועדת ערר - זה שתפקידו לבטא עמדה ממסדית המתנגדת לשחרור. המודל המבוזר שקיים בהליך פלילי רגיל, כמו גם ההגנות השונות המוענקות לחשודים באשר הם, נעדרים לחלוטין מהמערכת הפסיכיאטרית.
הנה כי כן, נותר היחיד נטול הגנה לחלוטין משעה שתויג כ"חולה נפש". על הסבל וההשפלה העצומים הכרוכים באשפוז הכפוי כבר נכתב וצוטט רבות בפסקי הדין, והנושא צף ועולה מפעם לפעם בתקשורת במסגרת תחקירים על אודות מקרי התעללות 'מקומיים'. בשילוב שקיפות מועטה ובקרה מוגבלת על הנעשה בין כתלי המוסדות הפסיכיאטרים (בעיקר בשם החיסיון הרפואי) - נוצר קוקטייל מועד ובעייתי. על כן, לא בכדי שכיחים המקרים בהם בתי משפט מחוזיים משחררים מאושפזים בעתירות, ולא רק מחמת פגמים מנהלתיים.
כשברקע הסטריאוטיפים שהציבור רוחש כלפי "חולי הנפש", בצד דה-ההומניזציה הנעשית לאסירים משוחררים מריצוי עונשם על עבירות מסוימות, משתקפות פנים מכוערות במראה הדמוקרטית של החברה הישראלית.
דיקטטורות, כשהן מגיעות לבסוף, לא מצלצלות בפעמון הדלת הראשית - הן מזדחלות מחלון צר בבית הכיסא. בל נשגה באשליה שנדע להבחין בכזו בזמן, כשנראה מצעדים ושורות ברחובות העיר. מנקודת מבט כזו של אזרח החרד לזכויותיו האלמנטריות, דווקא התיקון השני בחוקת ארה"ב, זה שמקדש את הזכות לשאת נשק, כבר לא נראה לגמרי מופרך. בתור חולים אונקולוגים, אולי אפשר להבין אומה שככה חרדה מהסרטן.
