תביעת עלבונו של שר התחבורה

האשמת שר התחבורה בגרימת מותם של בני אדם היא מעשה שפתיים מופקר ושערורייתי. אם לבטא את כל המיית הלב נוכח העוול שגורמים לשר כ"ץ, אעז ואדגיש: מדובר באלימות מילולית, לא פחות. תגובתו הכעוסה, אבל המאופקת והמכובדת של השר כ"ץ, שהפריך את ההאשמה המדביקה אותו בחולי הממאיר שחל ריבוי תאונות דרכים ובתוצאותיהן הרות האסון, ראויה לכל הוקרה ושבח.

תאונות דרכים רבות נגרמות בשל מה שמכונה בלשון מכובסת "הגורם האנושי". זה ביטוי ריק ועקר שאינו אומר דבר. הוא מטשטש את העובדה, כי לחלק הארי מתאונות הדרכים גורמים אנשים מופקרים, שיכורים, אלימים בכביש ובמקומות אחרים – בעבודה, בבית, בשוק, בתורים לקופות החולים, בבנקים, בסניפי הביטוח הלאומי וגם, סליחה, במיטה. תאונות הדרכים נגרמות בשל אי-ראייתם של בני אדם את זולתם; בגלל תפישתם את העולם כשטח שיפוט פרטי שבו, אכן, 'אני ואפסי עוד'.

הנושא כה מקומם וכה מכעיס אותי, עד כדי כך שבמקום לייעד ולייחד הפסקה קצרה במהלך יום העבודה לשתיית קפה ולאכילת רבעי-תפוחים קלופים, אני מנצל אותה לכתיבת המאמר הזה. בזה הרגע מישהו מעבר לחלון חורק בלמים בעצירת-פתאום מבועתת. מישהו לא נתן זכות קדימה. מישהו לא האט. מדובר באנשים נורמטיביים, "אנשים מן היישוב", "האזרח הממוצע", וכיוצאים באלה ואחרים סיווגים אנושיים, מכלילים ומרחיקי-עדות.

המחשבה שכל אחד מאתנו עלול להיות אותו "גורם אנושי" – בין כמחוללי תאונה, חס וחלילה, ובין, חלילה וחס, כקרבנותיה – מבעיתה ומצמררת. האם בכל אחד מאתנו חבוי רוצח או נרצח שקט? בעוד השאלה הזו נותרת, פתוחה ומדממת, כפצע קיומי כרוני, אני מבקש להדגיש בסיום המאמר את מה שפתחתי בו: ישראל כ"ץ אינו אשם בתאונות הדרכים בכלל ובקרבנותיהן בפרט. הוא עושה כל מה שניתן ואפשרי על-מנת לבסס, לחזק ולשדרג את התשתיות האמורות לגרום לצמצומן. מי שמאשים אותו, מכפיש אדם נקי, יוצא ידי חובה בהאשמה מופרכת, כוזבת, מרושעת וזדונית.

אף שאינני מכיר אותו, אני מבקש סליחה מכבוד שר התחבורה מר ישראל כ"ץ. הוא שר תחבורה מצוין וראוי מאין כמוהו.