ההתגייסות של ישראל היפה למען הפליטים שהצליחו לברוח מן התופת, מכמירה את הלב. כמה יפה לראות את הישראלים היפים צועדים עם השלטים שהוכנו בעוד מועד, לא בעבור העלאת שכר ולא בעד שיפור איכות חייהם שלהם. כל המפעל הזה מוכיח את הדאגה לאחר, לצלם האנוש שבו, נגד התעמרות השלטונות בפליטים שכל אשר הם מבקשים הוא לחיות. בשכר רעב, בתנאים לא תנאים, בעוני, בבלי מה – אבל לחיות. המפגינים בלהיטותם המבורכת אינם תובעים שיפור תנאיהם של הפליטים ואינם תובעים להם שכר הוגן, תנאי מחיה מינימליים עם לחם לאכול, כסות לעורם וקורת גג מעל לראשם. כל שהם דורשים במפגיע הוא שלא יגרשו אותם אל מוצאותיהם.
הפליטים הללו אינם פושעים. האטימות שמגלה השלטון בישראל כלפיהם בהחלטה גזענית להקים להם מחנה מעצר בנגב גובל ברשעות לשמה. עם ישראל הם רחמנים בני רחמנים ואם השלטון מתאכזר, יימצאו אנשים טובים בקצה הדרך שיזכירו ליהודים האלה כי גרים היינו בארצות לא לנו והעבידו אותנו ועינו אותנו אלפיים שנה ואחרי כן יצאנו בלא כלום. התמונות הללו של המפגינים למען הפליטים והעובדים הזרים על זקניהם וטפם, מציגות לעיני אומות העולם את פניה היפים של הישראליות המושמצת בכל אתר ואתר. כן, אנחנו לא רק פושעי מלחמה המפציצים ילדים בעזה עם פצצות זרחן, אנחנו גם בני אדם שסיסמתנו מאז ומעולם היא "לעולל ולרך שערים פה נפתח, לַמָּך ולזקן אנו פה חומת מגן".
טוב תעשה הממשלה אם תקבע אחת ולתמיד אמות מידה הומניות למדיניות ההגירה אליה ותבדיל בין
עובדים זרים ברישיון, עובדים זרים בלא היתר הקרויים בבוז מסתנני עבודה, וכן פליטים שסכנת חיים הבריחה אותם אלינו. כן, אלינו, אל מדינת היהודים ולא אל מדינות רווחה אחרות. אלינו, כי המוניטין שצברנו בקליטת חלכאים ונדכאים והחיבוק החם לו הם זוכים, יצאו שמעם למרחוק. עד לסודן ואריתריאה. השבוע נודע לנו לגאוותנו כי מאות אלפי פליטים ממתינים בדריכות לנס יציאת מצרים חדשה אל ארץ ההבטחה. הנה כי כן, מדינת היהודים מבוקשת ועדיפה על פני כל מקום אחר. לאו מילתא זוטרתא היא!
ובכל זאת, יש משהו קטן שמעיב על כל תהלוכות המחאה הללו. הטיפול בפליטים אינו מסתיים במניעת גירושם. יש לקלוט אותם, לרפד את נחיתתם לאחר תלאות הדרך וסכנותיה, להעניק להם חום ואהבה, ללוות אותם בחבלי קליטתם עד שיעמדו על רגליהם ויוכלו לצעוד את מצעד החיים שלהם בעצמאות מלאה. וגם הלאה יש לראות בהם בני אדם שווים הראויים לכל זכויות האזרח הנהוגות במדינה דמוקרטית שוחרת טוב. זו לא חוכמה גדולה להפגין למען פליטים בעוז ועזוז עד לשעה חמש אחר-הצהריים ואחר-כך להיפרד בלבביות, אלה למעונם החמים והמטופח, ואלה לחצרות העלובות שלהם בעיבורי הערים. המתחיל במצווה אומרים לו – גמור!
באותה הזדמנות כדאי גם להבחין בין הפליטים שזה לא מכבר הגיעו לבין הפליטים הוותיקים. מה אתם נחפזים לזעוק למען הפליטים החדשים? גמרתם כבר לטפל בפליטים הישנים? הידעתם כי חיים בתוכנו ממש דור שלישי ורביעי של פליטים שחיים פה חיי עליבות בעוני מחפיר. איש אינו מפגין למענם, אף על-פי שגם הם ברחו מארצות מוצאם וכותנתם לעורם מאימת המוות שריחפה מעל ראשם. מדוע אותם המפגינים של השבוע אינם נזעקים לטובתם. מה, רק בגלל שהם יהודים?
