אבק פוליטי: הסוף של מפלגת השנאה

בן-גוריון סירב בעקשנות להעלאת עצמות זאב ז'בוטינסקי, לפי צוואתו. הטענה הייתה כי "העלאת מתים אינה נחוצה לנו", אך לא כך היה לגבי שניים: ד"ר הרצל והברון רוטשילד. בשנת 1964, לאחר שרה"מ אשכול הסכים לקיים את צוואת ז'בוטינסקי להעלות את עצמותיו לפי פקודת ממשלה, כתב מנחם בגין מאמר בשם "אהבת השנאה" ²:

" ... זאב ז'בוטינסקי שב למולדת. מה נורא יום זה בשביל מי שגמר אומר למנוע שובו, בעוד המוני ישראל, ללא הבדל השקפה מדינית, מוכנים לקבלו בכבוד, ביקר ובאהבה רבה. מר בן-גוריון שונא את האהבה הזאת; הוא אוהב את השנאה [...] הריני כותב יותר בכאב מאשר ברוגז, יותר בעצב מאשר בכעס. כי שאלה אחת אינה עוזבת אותי, או חוזרת אלי [...] ריבונו של עולם, איך אפשר ככה לשנוא?"

השמאל עובד על אוטומט. מישהו הגדיר אותו כ"מתקדם", "מהפכן", משכיל ונאור. מאז הכל קל לו. חובת ההוכחה על "הצד השני". פעם צ'חצ'חים, היום מתנחלים "שטופי מח". אנשי העבודה הפכו והתהפכו. אחרון הציונים הפך ראשון הכופרים. חלק מהשמאל ינק משדי הקומוניזם בזמנו, חלק אחר משדי הסטאליניזם.

אצטלת השלום הפכה אותם ליהודו-פלשתינים משתפי פעולה עם רוצחים איומים. המהפכנות העבירה את אנשי השמאל על דעתם, ובכך הפכו את אש"ף לתנועה לגיטימית - "ממש כמו האצ"ל". מהשתעבדות לחזון הציוני - להשתעבדות לחזון האשפ"י-ערבי ע"י הקמת אינטרנציונאל-אנטי-ישראלי-יהודי בו על שונאינו נותר רק להטות אוזן ולדקלם. אחוות הזרים הזו צריכה להסתיים.

1. גלילה רון פדר, בעוז ובהדר, עמ' 318 (דבריו של מפקד האונייה מונרו פיין)
2. מנחם בגין, מורי זאב ז'בוטינסקי, עמ' 164
3. אריה אבנרי, המפולת, פתיחה
4. הכוונה לדוד בן-גוריון בנוגע לאירוע 'אלטלנה'
5. חיים כהן, להיות יהודי, עמ' 122

שוב חוזר הניגון, שוב מחפשים מנהיג, מחטטים בפסולת קיימת, שוב נאחזים בשאריות של מילים גבוהות ולא מבינים מה קרה להם. הנה הנה בא (שוב) המשיח מירוחם, עמרם מצנע, כרחם אב על בנים, צאצאיו של 'הזקן' מחפשים את המרשם. אולי תפנו לנשיא פרס? שיפשוט את מדי הממלכתיות הצבועה אל הנהגת מפלגת הצרות והשנאה.

נשיא-אוסלו עדיין לא נתן דין וחשבון לציבור על מהלך ששינה את פני ההיסטוריה העברית. התקשורת, עם מירכאות, מניחה לו. אופנת השכחה לא תעזור: מפלגת העבודה מתרסקת, וצריכה להתרסק, לפחות מהבחינה ההיסטורית-מדינית. אין לה מקום בפוליטיקה הישראלית. סוציאליזם? שלום? שליחות? מפלגת העבודה הפכה מפלגה של טקסים וטקסטים. מפלגת השחיתות המדינית צריכה למסור דין וחשבון היסטורי לעם, אם לא מהסיבות הרחוקות שאותם ציינתי, אז מסיבות אחרות, אותם הציבור מכיר. "בישראל חייבת להיות מפלגת עבודה", נשמעים קולות. ואני שואל בשביל מה? הם הרי לא הסבירו.

תלמידו של זאב ז'בוטינסקי הקפיד על ההדר הבית"רי. בגין מחל לכולם. גם ל"מי שניסה לרצוח אותי⁴". בגין יכול היה להפוך את הקערה הפוליטית ב1977, שאנו כה סובלים ממנה היום. בניגוד לתפיסה המפא"יניקית כי 'הכל פוליטי', בגין חשב כי 'הכל יהודי', וחשב על הפרנסה של השמאלני - אפילו יעשה נזק לאומי. בגין לא פיטר יהודים. והם, אנשי העבודה לדורותיהם, ממפא"י דרך העבודה, מבן-גוריון ועד פרס - ניצלו את זה. אנשיהם יושבים היום ברדיו, בבתי המשפט, בתאי האוניברסיטה משקיעים מאמץ להשחיר, לפרק, לשנוא.

טרם קום המדינה, ומעט לאחר ההתעללות של אנשי ההגנה באנשי האצ"ל ("הסזון") כתב בגין: "פיך מלא הצהרות סוציאליסטיות, קין. אך אתה, מסית, מלשין, בוגד, חוטף ומסגיר. אך זכור קין! עוד יבוא יום הדין [...] יקום העם, יפרוץ הזעם [...] ועל בגידתך ופשעיך, על הלשנותיך ותעלוליך".

עוד יבוא יום הדין. מילים אלו, שנאמרו לפני ששה עשורים וחצי, עתידות להתגשם. חורבן מפלגת העבודה קרב. האם מסתיימות להן שבעים שנות שנאה, שהלכו והתרוקנו להן, עם התקדמות השנים, ובמקום בניין הארץ, עבודת החקלאות, נתמלאה לה שנאה בלתי מבוססת, בלתי מוכחת, שנאת חינם שהובילה לחורבן בית שני, לאחר שהראשון החזיק שבעים שנה?

כן, יש לנו עגלה ריקה, השיב בן-גוריון למשל העגלות של חזון איש, אבל היא נקייה, ואנחנו נצפה אותה זהב ונמלא אותה מכל טוב והרוח בעולם ⁵.

והנה, העגלה הזו של מפלגת העבודה נותרה ריקה: לא זהב, לא רוח, ואינה סוחבת בעלייה.

בשנת 1981 עמד שמעון פרס עמד מול המון זועם בבית שמש. זו הייתה מערכת הבחירות הכי סוערת שהייתה, כולל עגבניות, כולל "תנועות מזרחיות". ההמון רחש בוז לפרס שהביט בקפידה על כל אחד ואחד. הביט בעיניו של אחד המפגינים וצעק: "מה אתה שונא? מה אתה שונא? [...] תפסיקו עם התנועות המזרחיות [...] זה ה'פשיזום' וה'חומיניזום' של בגין". מה אתה שונא צעק פרס והיטיב להסביר את הנתק של מפלגת השנאה וההתנשאות. פרס זה, לא הבין דבר פשוט: האדם הזה שהביט בעיניו שונא את השונא. לא 'פאשיזום' ולא 'חומיניזום'"

ייתכן ורשימה זו תהפוך לכתב אישום נגד השמאל. קשה לאגד את השנאה ולתחום אותה רק לשמאל הממסדי, הרי זה בזה קשור, אלה באלה מתחרים מי ישנא יותר, מי יכפיש יותר. כך למשל, שנאה בלתי ממוסדת שיצאה מפי איש עיתון הארץ הממוסד אל עבר אישה שכולה ואלמנה, מרים פרץ היקרה, בצורת "פשיסטית וג'יהדיסטית", השולחת את בניה למוות, אינה אלא גנטית. שמאלית-גנטית, יש לומר, הרי רוח השנאה נמצאה בדיוק מדהים (או מזעזע) לפני 55 שנה בספר רשמי של המדינה בת השבע, כלומר מפלגת העבודה, בספר "תולדות ההגנה", שם נכתב על עולי הגרדום כי "הגרדום והתליה היו להם מעין שאיפה נסתרת עד שלעיתים שימירו להם תחליף למטרה עצמה".

על שערו של הספר מתנוסס שמו של צה"ל, זרוע ממלכתית של המדינה, לא של מפלגה.

אפשר להבין: תמיד השמאל ראה במדינה נחלה פרטית. כך נהגו הקיבוצניקים הצבועים מפוררי האידיאולוגיה, הישובים על הריסות בתי ערבים. כך חשו בגניבת השלטון ב-1977, ומיד ביקשו "להחליף את העם"(יצחק בן אהרון ז"ל), כך ב-1996 עת עלה נתניהו השנוא על שהעז לנצח את פרס - אדריכל האסון הקרוי בפיהם 'שלום', כך ב-1991, ערב מלחמת המפרץ, אז כל העולם הודה לבגין על הפצצת הכור, חוץ משמעון פרס. פרס וכמה ח"כים ערבים לא חתמו על מכתב ההודאה לרה"מ השישי. השנאה במיטבה. ופרס זה, הוא השמאל, פרס הוא מפלגת העבודה.

הם קובעים את ההיסטוריה. ממרומי האולימפוס המוסרי הם קובעים מי 'פשיסט', מי מתנחל, מי משכיל, מי מתיישב, מי נחמד ומי קיצוני, מי מחבל בשלום, אפילו ששיתפו פעולה עם מחבלי השלום, ערבים עם רצח בעיניים. הם קבעו בזמנו מי כשיר לעלות לארץ, אבי תנועת ה'סלקציה' הבחין בין יהודי ליהודי, בין מזרחי לאשכנזי, בין מזרחי-קשיש בלתי מועיל, למזרחי צעיר. הרי מי ינקה להם את הרחובות? מי אם לא "אבק האדם", כך כינה ב.ג את העולים ממזרח. ואבק האדם הזה התפרץ, יצא מהבקבוק. "לא נחמדים" קראתם להם. ואולי אתם, אנשי מפלגת השנאה והגזענות, אולי אתם ל-א נ-ח-מ-ד-י-ם? ואולי אתם, כעת, הופכים לאבק פוליטי.

ד"ר הרצל רוזנבלום, עורך ידיעות אחרונות בעבר, נדרש לעניין השנאה עליו כתבתי. בפתיחת הספר "המפולת" ³, הדן בפרשות השחיתות של מפלגת העבודה, כתב:

"בחייו של בן-גוריון ישנו פרק המגלם את הצלחתו הגדולה ביותר בכל הקרירה הפוליטית שלו - ודווקא אותה מנסים הביוגרפים להצניע. המדובר באוקיינוס המרץ, החריצות וההתלהבות שאותם השקיע בן-גוריון בהמאסת תנועת החירות [...] אכן היו ניסיונות כאלו - להשחיר את פני מפלגת האופוזיציה - גם בארצות אחרות, אבל בשום מקום הם לא הצליחו כפי שהם שהצליחו בזכות ב.ג אצלנו. הייתה זו המשימה הגדולה ביותר שלו [...] להפוך את תנועת החירות בעיני העם והעולם לסחי, למוקצה מחמת מיאוס, לשרף, והארס חדר לכל לב ועצם. "פאשיזם", "נאציזם", "פשע ורצח", "פוטשיזם", "לאומנות פראית", "פ.ק.פ, במהדורה ריאקציונית", ("בלי חרות ומק"י),"אוכלת אדם", "זוללת פועלים", וכד' - אלה היו רק חלק מ"התארים" שבהם הוא כיבד אותה. ואם טיפה, הנוזלת בלי הרף, עלולה לקדוח חור באבן - מה פלא שהשיטפון התעמולתי הזה הצליח לקדוח בהכרה הציבורית חור?"

היום, השנאה התחלפה בדה-לגיטימציה לתנועת ההתיישבות. היום, המילים מתחלפות, השנאה עוברת בתורשה. היום, שמים דגש על מתנחלים - כאילו היו שבט מסוכן, כאילו היו עם אחר, כאילו אינם יהודים כלל, כחלק ממסע הסתה שבו השמאל בישראל מתמחה : הסתה שקטה, נקייה - ללא עגבניות, בלי תנועות מזרחיות, חסרת חית ועין.