תגלית הגז האדירה בים התיכון, סחפה כצפוי את עם ישראל לקרב אדירים. המשקיעים תובעים את שלהם בהתאם לחוזים החתומים ושר האוצר מגובה בלובי ובמסגרות החברתיות מנסים בכל כוחם למזער את רווחיהם של הנ"ל. אם נסנן את הרעשים מפס הקול הצורם של המערכה הזאת ונתמצת את סלע המחלוקת למרכיביו העיקריים, נמצא חוסר תום לב מצד האוצר, תומכיו ומגביו, ומנגד דרישה לגיטימית של הזכיין המשקיע. קשה להשתחרר מהרושם כי מדובר במהלך שאינו כשר ובעוונותיהם של פרנסינו גם מסריח.
אני יודע שזה לא אופנתי לתמוך בבעלי ההון ולמען גילוי נאות עלי להבהיר שאין לי מניות בדלק אנרגיה ואף לא בכל חברה אחרת שקשורה לזכיינים, ולמעשה אין לי מניות כלל. איש מהם לא נמנה על החוג החברתי שלי ואת דמותם אני מזהה על-פי תצלומיהם בתקשורת. יתרה על כך, אם במערכה הזאת יזכו האוצר והחברתיים, הסיכויי שלי להפיק רווח כל שהו מניצחון כזה שריר וקיים, בעוד שניצחונם של בעלי הזיכיון לא יקנה לי דבר או חצי דבר.
ולגופו של עניין צריך להודות שיש לזכיינים קייס. והקייס הזה מושתת על אתיקה בסיסית הגורסת שהסכמים יש לכבד. (אני יודע שבמחוזותינו הכלל הזה מעיד על תמימות או גרוע יותר - טיפשות, אך אנחנו חיים בכפר גלובלי ולא בבועה של נוכלים). לזכיין יש קייס כי הזכיין מחזיק בידיו חוזה. על החוזה חתומים שני צדדים,
יצחק תשובה ומדינת ישראל. בחוזה מפורט גובה התמלוגים והמיסים שיחלו על הזכיין. מה שמדינת ישראל מנסה לעשות זה להפר חוזה באופן חד-צדדי.
מעבר להיבט הלא מוסרי יש בכך פגיעה משמעותית באמינות של המדינה בכל הקשור להתקשרויות עתידיות. פעם רמאי תמיד רמאי ויהיו לכך השלכות גם אם נצפה את המהלך הדוחה הזה בתירוצי קרמל וסוכריות צבעוניות. וכי מי רוצה לעשות עסקים עם רמאים?
טוענת המדינה להגנתה כי עליה לדאוג לאינטרסים של אזרחיה. לגבי הטיעון הזה ניתן רק לגחך. אפוא היו הדאגנים האלה בזמן החתימה על החוזה?. ואכן - דאגו לנו היטב עד כה. ניקח לדוגמה את ים המלח שנמסר לתאגיד פרטי שמתעלל באגם הנדיר הזה עד צאת נשמתו. האגם בותר, סוללות כעורות חוצות אותו לרוחב, בולענים אימתניים סובבים את חופיו, מפלס מימיו עולה באזור המלונות ומאיים להשקיעם במים, תוך שנים אחדות - עד 2017 צפוי המפלס העולה של בריכות אידוי המלח להגיע עד למלונות. כדי לנסות ומנוע את היכחדות התיירות במקום, כיל, המפעילה את בריכות האידוי, מדינת ישראל והמועצה האזורית צפויות להשקיע סכום מוערך של 3-5 מיליארד שקל בהריסת בתי המלון והקמתם מחדש באזור בטוח יותר.
גם גורלה של הכינרת לא שפר. המפלס ירד לרמה קטסטרופאלית, הדגה נעלמת, החופים נכבשו על-ידי גורמים פרטיים שגובים במטבע קשה על זכות הגישה למים שלא לדבר על מצבו העגום של משק המים על האקוויפרים המדוללים והבארות המיובשות. אם כך דואגים לנו נבחרנו עדיף להישאר יתום.
אז בואו נניח לטיעון הלא-רציני הזה, נלמד לכבד חוזים, נלמד להפיק לקחים מטעויות ואם טעו פרנסינו וחתמו על חוזה שאינו מעניק תמורה מספקת לציבור - שיואילו ויתעמקו ביתר שאת לפני החתימה על הסכמים עתידיים, תצמח מכך טובה רבה יותר מלהפר חוזה ולבזבז מיליונים על הגנה משפטית שגם אם תיצלח יהיה בכך ניצחון פירוס.
