השבוע הזה היה קשה לעיכול. המון אירועים, תמונות ופרשיות בקצב מסחרר מייצרים חלקים רבים של פאזל חיים קשה להרכבה, ואי-אפשר לייצר מהם תמונה. עוד לא נרגענו ממשפטו של נשיא מדינה, מהשריפה ברכבת, מחזרת הפרקליטים לעבודה, ממניעת השביתה של הרשויות, מהעלאת שכר המינימום, מהחלפת ראש המוסד, מדברי יוסי ביילין, מהסקר שזרקו לנו לתוך המצפון, ומהמשך ההצעות הניאו-ימניות בכנסת של הדרת הזרים והערבים ושל העמקת השסע של חרדים וחיילים; והנה עוד העמיקו לנו את הבלבול בקבלת הצעת החוק בכנסת לחקירת מקורות כספי עמותות השמאל, כאילו שלא יודעים מהיכן הכספים האלה, כמו שלא יודעים מהיכן הגיע הווירוס השפעתי שקטל צעיר מקיסריה בתוך מערכת בריאות שמתמוטטת (בלשון מנכ"ל המשרד ד"ר רוני גמזו).
אנחנו סוחפים עצמנו לסוף שבוע של אכזבה נוספת מחלוקת משאבי המדינה לטייקונים אחרי תיקון ועדת ששינסקי, ומבולבלים מי הדליף מידע מלשכת ראש הממשלה שמזמין את כולם להיחקר, העיקר שהוא ייצא נקי. מותשים, כל מה שנשאר לנו זה לעוף עם המיליון ביום חמישי ולנחות בבית
האח הגדול, ולצפות בשישי ביומן של איילה חסון באולפן מהודר, כדי לזקק את הדעת בחמישה פרשנים וננס ממפלגת העבודה שבא להתנצל ולטעון בפנינו כי הוא בממשלה כדי לא להשאיר את הבמה בידי הימין.
מכל הקצב המשגע הזה, ובמיוחד אחרי המבוכה בטקס האזכרה של נספי האוטובוס בכרמל, צריך להירגע ולנשום עמוק, לקחת אוויר ולחשוב. האוויר הוא מצרך ציבורי כמו מים וביטחון, אך במדינתנו אוויר יכול להיות עוד מעט בתשלום, אם ימשיכו להפריט את המערכות בחיינו. לא ירחק היום ונעמוד בתחנת הדלק לתדלק אוויר בתשלום.
מדינת הלאום מבוססת על מערכת ערכים משותפים, שיוצרים דמיון משותף, שיוצר קהילה אמיתית, ואפילו קהילה מדומיינת - כפי שטען אנדרסון בספרו האחרון "קהילות מדומיינות".
מה שקרה השבוע בטקס האזכרה בבית-אורן מצביע על שינוי בתפישת המדינה בידי תושביה היהודים. חקר מדינת הלאום הוא חדש. אנשים מוכנים למות למען אנשים שהם אינם מכירים. בכל העולם, רק היהדות היא גם לאום וגם דת. הערבים במזרח התיכון הם היחידים בעולם שלא עברו תהליך של לאומיות שנהפך למדינה אחת. השייכות ללאום היא דחף אמיתי. מאז 1948 התאפיינה ישראל בהשתלטות המדינה על החברה האזרחית, תחת עקרון ה"ממלכתיות".
להגמוניה השלטונית של מפלגת העבודה בגלגוליה השונים התווספה ההגמוניה התרבותית, שהזרם המרכזי של האינטלקטואלים הישראלים תיאר אותה כהתגלמות הרציונאליות, המוסר והצדק. עכשיו צריך לעצור ולקחת אוויר: מה קרה שבבית-אורן אנשים הפסיקו להיות מוכנים למות "סתם". כאשר חוסר מוסר ואי-שוויון מאפיינים את המדינה, אנשים מאבדים את הקשר לקהילה המדומיינת שלנו כמדינה מוסרית וצודקת. כאשר שופטים ורופאים ועובדי היי-טק נהפכים לעובדים לפי תיק או שעה או לקוח, ועובדים כמו מכונה שחייבת לתת מספר סופי בסוף היום - מאבדים שוויון ומוסר. כאשר מערכת החקיקה מייצרת מדי יום חוקים מגזריים, לפי זהויות שונות - רוסים, ערבים, חרדים, אשכנזים, ספרדים, זרים - אין יותר מקום לקהילה אחת. כאשר הכסף הוא הכלי היחיד להגשמה העצמית, "כמה שאני קונה זה מה שאני שווה", וכאשר הטובין הציבוריים - כמו גז, מים, בריאות, חינוך, תקשורת, ביטחון, ועוד מעט גם האוויר - מחולקים למקורבים, אין מה להתבלבל: הסדק במעטפת הלאום רק גדל.
הערבים נחים, שואפים אוויר, וסופרים את הימים עד להגשמת מדינת הלאום שלהם. היהודים חייבים לעצור ולקחת אוויר, להפסיק להתרוצץ כמו ילדים במחבואים, ולבדוק מה הם הצעדים שיכולים להחזיר את המוסר והצדק והשוויון לכל האזרחים, גם אם זה אומר שצריך לוותר על שטחים, על תפישות ישנות, על תפקידים ועל אינטרסים כלכליים.
